נו, בשעה טובה נגמרה גם הסאגה הזו. הנאא שלבי לא תמות לנו בידיים, ולא תהפוך לקדושה מעונה שדיוקנה המיוסר יהווה השראה למופרע הרצחני הבא. הנאא שלבי, פלסטינית בת 30 מבורקין, גורשה אמש לעזה, אחרי שביתת רעב שנמשכה 43 יום. היא חתמה על הסכם שנוגד את החוק הבינלאומי, וקיבלה על עצמה הפרדה ממשפחתה ומכל מכריה לטובת "הגליה" לעזה. למה הגליה במרכאות? משום שאחרי הכל, היא אינה מוגלית מארצה, רק מאזור מגוריה, שגם זה מספיק גרוע ושרירותי באותה מידה. אילו ישראל הייתה שולטת עדיין בדרום לבנון, סביר להניח שהגברת שלבי הייתה מוצאת את באזור ראס מרון.
מדינת ישראל מתעקשת כבר שנים שהנאא שלבי היא פעילת טרור מסוכנת ומתמדת בארגון הג'יהאד האיסלאמי. היא כל-כך מסוכנת, שישראל חוששת להוכיח זאת – אפילו בבית משפט צבאי משלה, שנותן לה חופש פעולה מופלג בכל הנוגע לשמירת חשאיותם של מקורות מידע. במקום זאת התעקשה ישראל להחזיק את הגברת שלבי במעצר מנהלי, כמו עוד 300 ומשהו פלסטינים. מדובר, כמובן, בעוד אחד מתוצריו המלבבים של חוק "תקנות שעת חירום 1945”, שאפילו הסמולן הידוע מנחם בגין הגדיר כ"גרועים מחוקי הנאצים" (וכן, גם יהודים הוחזקו פה ושם במעצר מנהלי. כרגע, אגב, התוצאה במשחק הזה היא 300 ומשהו-אפס).
מעצר מנהלי, בנוסח השטחים הכבושים הדרקוני פי כמה מהזוועה החמורה כשלעצמה הנוהגת בתחומי מדינת ישראל, מאפשר לכל מפקד צבאי לעצור אדם (אם אכן מגדירים פלסטיני כאדם) תוך שלילה ממושכת של זכותו לייעוץ משפטי ושלילה מוחלטת לעתים של הזכות הבסיסית לדעת על מה עוצרים אותו ומהן הראיות נגדו. הדיונים מתקיימים בבית דין צבאי, בבית דין צבאי לערעורים, ומי שמאריך רוחו די הצורך וזוכה לדי סיוע יכול גם להגיע לערעור סופי בבג"ץ, שבכל זאת מתעקש קצת לראות הוכחות מעבר ל"כי ככה אמרו בחורינו המצוינים אבל זה סוד".
את המחיר נשלם אחרי שיחטפו את גלעד שליט הבא
הנאא שלבי נעצרה לראשונה ב-2009. היא הוחזקה במעצר מנהלי, מבלי שיוצגו בפניה אישום או הוכחה לעבירה, במשך למעלה משנתיים, עד לשחרורה במסגרת עסקת שליט. ולממהרים לראות בעצם עובדה זו הוכחה למעורבותה בטרור, יש לזכור שחמאס התעקש לכלול בעסקה את כל האסירים ממין נקבה ללא קשר לשיוכם הארגוני או נסיבות כליאתם (ליתר דיוק, כמעט כולן: מישהו בארגון המיקי-מאוס הזה לא עדכן את הרשימות בזמן ונטש עשר אסירות בתאיהן).
שלבי שוחררה באוקטובר 2011, אולם נעצרה שוב בפברואר השנה לאחר שהשב"כ טען כי יש בידיו ראיות חותכות לכך ש"חזרה לדרך הטרור". חשוב לזכור שמעולם לא הוצגה הוכחה שהיא אי-פעם עלתה על דרך זו, ובוודאי שלא לכך ש”חזרה אליה”. אפשר היה לחשוב שישראל תבין את החשיבות שבשמירה לפחות למראית עין על נוהל תקין, במיוחד במקרה של אדם ששוחרר לפני זמן כה קצר בעסקת חילופי שבויים במסגרתה נדרה ישראל לא לשוב ולעצור את המשוחררים ללא עילה ממשית וחדשה. שלבי, אגב, אינה הראשונה ממשוחררי שליט ששבה ונעצרת בפחות מחצי שנה שחלפה מאז, היא רק המפורסמת ביותר. מה יקרה בפעם הבאה שנצטרך להחליף שבויים? האם נידרש לשלם מחיר יקר יותר משום שהוכחנו שאין לנו מלה?
ומה פשר המשחק המוזר הזה, שחוזר על עצמו כבר פעם שנייה, קודם עם ח'דר עדנאן וכעת עם הנאא שלבי? האם כל עצור מנהלי שמוכן לצום מספיק יכול להשתחרר? אם כן, לשם מה כל ההצגה הזו? האם לא עדיף להעמיד אנשים כה מסוכנים, כמו דובר הג'יהאד האסלאמי ופעילתו (לכאורה) המסתורית והכה-מסוכנת עד שאין לאיש מושג מה היא עשתה, למשפט בבית משפט צבאי, להרשיע אותם ואז להחזיק אותם במאסר כמה שרק רוצים ובאופן שהרבה פחות אנשים בעולם ימצאו בו פגם?
זאת בהנחה שאכן יש הוכחות, כמובן, ושלא מדובר בנקמה נגד שלבי או משפחתה על סירוב להזמנה שגרתית לשמש משת"פים של השב"כ, או כפי שרבים סבורים לגבי ח'דר עדנאן, לא בשל פעילות המכוונת להרג אלא כזו המכוונת לשלום – שלום פנים-פלסטיני, מסיוטיה הגדולים של ישראל.
חייבים לירות בפיל
על אף שבמקרה של שלבי כביכול הושגה המטרה של מניעת סיכון מצידה באמצעות הרחקתה לעזה, ישראל הוכיחה כאן שוב את ערוות השימוש הסיטוני שלה במעצרים מנהליים. הדבר רק יגביר את "אינתיפאדת הרעב" של העצירים המנהליים – כיום יש למעלה מ-30 אסירים ששובתים רעב. בסוף עוד יחליטו לשחק עם מישהו עד הסוף, או שיתברר שבריאותו של אותו אסיר עמידה פחות במצוקות הכפן, וכשאחד מהם ימות לנו בידיים הנושא הזה, שהשב"כ ושלטונות הכיבוש כה נהנים ממנו במחשכים, יעלה לבחינה חזקה וחודרת לאור הזרקורים העולמיים.
אלא שכפי שלימד אותנו ג'ורג' אורוול בסיפורו המפורסם "לירות בפיל", מרגע שהחליט להפעיל כוח, אין הכובש יכול עוד לסגת מעמדתו. הוא אינו יכול להודות בטעות. אינו יכול שלא לירות בפיל, גם אחרי שזה נרגע ואין עוד סכנה מצידו. הוא אינו יכול להפסיק לעצור אנשים מנהלית סתם כי נוח לו. ולכן המוות הראשון של עציר מנהלי משביתת רעב בוא יבוא. כמו שצופה בקולנוע אינו יכול, לא משנה כמה יצעק ויזהיר את הגיבור, למנוע ממנו להיכנס למלכודת – כך גם אנו, החיים בסרט. נגזר עלינו לצפות בחוסר אונים בטרגדיה הידועה מראש המתפתחת מול עינינו.