דו"ח ועדת פאלמר לבדיקת אירועי המשט הטורקי מנוסח בלשון מאד מאופקת, זהירה, לעיתים ערטילאית. ניכר שהושקע שם מאמץ עילאי שלא לפגוע בשתי המדינות הנדונות - לעתים במידה שעוררה את התהייה כמה הון דיפלומטי הושקע בריכוך הניסוחים הללו. אבל גם הנוסח המרוכך ביותר לא מסתיר את השורה התחתונה, לפיה ככל הנראה רצחו חיילי צה"ל בדם קר חמישה, ואולי שישה, מנוסעי ה"מאוי מרמרה".
הדו"ח פותח ואומר שלמרות מיטב מאמציו, לא עלה בידו לקבוע בדיוק איך מתו תשעת ההרוגים. זוהי דרך דיפלומטית לומר שישראל, למרות הדו"ח הפנימי שלה (שטיהר כמובן את חייליה וקבע שהם פעלו באופן מקצועי וללא דופי), סירבה לשתף פעולה עם ועדת החקירה בנושא.
בדיוק בגלל זה אין לוועדת פאלמר אלא העובדות הבלתי ניתנות להכחשה, כפי שהן עולות מנתיחות שלאחר המוות: חמישה מן ההרוגים נורו בעורף, כלומר בעת שלא יכלו לסכן את החיילים שירו בהם. שישי נורה ברקה ובצוואר מסירת מנוע חולפת. איש מתשעה ההרוגים לא היה חמוש בעת שנורה, אולי למעט אחד שהחזיק בידו צינור מים פתוח. אחד בכלל שכב על הסיפון בעת שנורה בעורף מטווח אפס.
ישראל אינה מכחישה זאת, אבל טוענת שלוחמי שייטת 13, מהטובים והמיומנים בעולם, היו כה מבולבלים מההתרחשויות עד שלא הצליחו למסור דיווח על הנסיבות בהן ירו למוות בתשעה בני אדם.
כאן יש לנו שתי מסקנות אפשריות. האחת היא שבאמת יש לנו עסק עם חבורה של אנשים היסטריים, שיורים בבהלה לכל עבר, הורגים אנשים לא חמושים ביריות בגב ולאחר מכן באמת ובתמים לא מסוגלים לספר מה קרה (כלומר לוקים בהלם קרב שכזה). מסקנה שכזו מעוררת תהיות נוגות על השינויים שחלו ברמת השייטת מאז הימים בהם היו לוחמיה מסוגלים להפליג 2,000 קילומטר, לנחות על חוף עוין, לחדור לווילה שמורה היטב תוך הפעלת מינימום האלימות הנדרש, לדפוק ביעד המבצע 70 קליעים ולהסתלק כלעומת שבאו תוך שהם מותירים את שאר שוכני אותה וילה ללא שריטה.
המסקנה החלופית היא שמדובר ברצח בכוונה תחילה, שנועד להטיל אימה על נוסעי משטים עתידיים ולהבהיר להם מה יקרה להם אם יעזו להתעסק עם הבריון של השכונה.
נו, תתנצלו כבר
עדיין נשאלת השאלה מדוע ישראל מסרבת להתנצל בפני טורקיה על הרג אזרחיה. אם מדובר בפאשלה - על פאשלה מתנצלים. ואם מדובר בהרג מכוון, גם אז ההיגיון אומר שמוטב להתנצל ולהעמיד פנים שמדובר בטעות. החרדה הקיומית של ישראל מפני המילה "התנצלות", והתעקשותה על האבחנה הקטנונית בין התנצלות ל"הבעת צער", מעוררות תהייה אם ממש רוצים אצלנו בהנהגה לקלקל את היחסים עם גורמים שונים.
בין אם מעשי הרצח על סיפון המרמרה בוצעו כתוצאה מאובדן עשתונות ובין אם כתוצאה מפקודה, האינטרס הברור של ישראל הוא להשאיר את העניין מאחור. התנצלות ותשלום פיצויים למשפחות הנפגעים היו עושים זאת באופן האפקטיבי ביותר.
וצריך להדגיש - הממשל הטורקי אינו שה תמים. מעבר לביקורת שהוא סופג בדו"ח על מעורבותו בפרובוקציה ותמיכתו בארגון אסלאמיסטי מפוקפק כמו ה-IHH, מדובר בהנהגה שהיא אסלאמיסטית בעצמה, עוינת במהותה למדינת ישראל, שרק מחפשת סיבות להתעמת עם ישראל ולהוריד את רמת הקשרים איתה. אבל יש לטורקיה עוד פנים מלבד מפלגת השלטון, ואין צורך לתת להם את מבוקשם בקלות כזו. לו הייתה ישראל מתנצלת ומשלמת פיצויים, היה השלטון הטורקי מתקשה להוריד את דרג היחסים מבלי לצאת הצד הקטנוני בסיפור. וכן, למרות האשליה שזה אנחנו נגד העולם ואנחנו לא צריכים אף אחד, שיתוף פעולה עם טורקיה ומניעת היווספותה אל אויבינו היא עניין קריטי לביטחון ישראל.
לסיכום, התנהלותה של ישראל בכל הסיפור, החל בכסילות הכיסא הנמוך וכלה בסירוב התמוה לשלם מס שפתיים וכמה גרושים כדי לטאטא מתחת לשטיח מקרה של הפעלת כוח בלתי סביר נגד אזרחים לא חמושים, מוכיחה בפעם המי יודע כמה שבירושלים יושב שלטון שמזיק לענייני העם היושב בציון. אפשר להזדקף על הרגליים האחוריות, לנפח את החזה ולשאוג ש"כל הכבוד לצה"ל", אבל מוטב להישיר מבט אל המציאות.