מלבד שאר מעלותיה, נתנה לנו מחאת האוהלים הזדמנות מצוינת להיווכח מה בדיוק טיבו של עיתון שכל קיומו מוקדש להגנה, אפילו לא על קו פוליטי או תפישת עולם, אלא על פוליטיקאי בודד. ישראל היום, העיתון שהוקם על ידי איל ההימורים שלדון אדלסון במטרה מפורשת להגן על ראש ממשלתנו, מדגמן חוסר בושה מדהים בסיקורו את המחאה הגוברת נגד מחירי הדיור. ראו למשל את התרשים הבא:
בתחילה הייתה התעלמות. אחר כך היו ניסיונות להמעיט בחשיבות העניין, ניסיונות להאשים את "השמאל" שהוא משתלט על המחאה לצרכיו, והטפות מוסר ש"המחאה לא ממוקדת" (מה לעשות, לא כולם יכולים להיות כה ממוקדים בעניין אחד ויחיד כמו שלדון).
מאז יצאה המחאה לאוויר היו לנו, לפי הסדר:
- יום ראשון: דיבורים על "הבועה התל אביבית" (בדיוק ביום שבו המחאה התרחבה לכל הארץ)
- שני: "חשיפה" על הטרמפ שניסו "השמאל הלאומי" ואלדד יניב לתפוס על המחאה באמצעות תרומה של כמה אוהלים (יניב, כראוי, גורש בחרפה כשניסה לדבר בהפגנה הגדולה, ללמדך מה משקלו בעיני המוחים)
- שלישי: דברור ספין של ביבינוקיו על "חקיקת בזק" שתפתור במטה קסם את כל הבעיות (והמתינה עד עכשיו כי... כי משהו)
- רביעי: "הסטודנטים: נחריף מחאת האוהלים... מקימים מאהלים בערים נוספות" (שלושה ימים באיחור)
- חמישי: שתיקה בעמוד הראשי, בוקסה קטנה בעמוד 5: "הניו יורק טיימס על מחאת המאהל: המחאה - דווקא כשהכלכלה בשיא"
- שישי: בוקסה קטנה: "נתניהו, אטפל בבעיות הדיור"
- ביום ראשון: "כ-20 אלף הפגינו בתל אביב" (כשהמספר הרשמי של המשטרה הוא 30 אלף ומקורות משטרה מוסרים שלא לציטוט שהיו קרוב למאה אלף)
- ביום שני: יחצון של "חוק הוד"לים" הציני, שלמעשה משתמש במצוקת הדיור כדי לחלק במכירת חיסול את קרקעות המדינה לחברי מועדון הסיגרים של ביבי.
"ישראל היום" שווה את מחירו לצרכן
אם תקראו רק ישראל היום (שגם התפארותו על הגידול בחשיפתו הוא שקר גס, ראו כאן), לא תלמדו על הדיבורים הרמים בליכוד על הצורך של נתניהו להחליף את שטייניץ (זו אגב שטות, כי גם ליכודניקים שרופים יודעים ששטייניץ אינו אלא בובת אצבע של רה"מ) ועל פניותיו של נתניהו לשר כחלון ולאחרים בנדון, אלא רק את הכחשת דובר הלשכה.
בעבר הייתה רוב העיתונות העברית מפלגתית, ואדם ציפה לקרוא פרופגנדה חסרת בושה שזורה בחדשות היום. מאז השתנו הזמנים. לא שהעיתונים נקיים מאג'נדות, חלילה, אבל עיתון שלם המוקדש לקידומו של אדם בודד, בגלל שאיזה מיליארדר רולטה מלאס וגאס חושב שהוא משיח ישראל - זה עוד לא היה לנו.
יש רק לקוות ולהניח שהפופולריות של הביב-עיתון נעוצה בחינמיותו, ובעובדה שנעים לו לאדם לעיין בשורות של מלים, ולו גם מלאי גבבה, בשעה שהוא לוחץ את הצואה מתוך גופו. יש לקוות שאילו היו למר אדלסון הביצים להתמודד באותו שוק כמו שאר העיתונים, לא היו רבים משחיתים מעותיהם על הזבל הזה.
שתי הערות לסיום
1. הגיע הזמן להפסיק את השקרים על "השמאל שחוטף את המחאה". קודם כל, מדובר בתל אביב, לא בירושלים, בקרית שמונה או במעוז ימין אחר. המוחים? אלה שישנים כבר שבועיים באוהלים בשדרה? הם ברובם מרצ ושמאלה גם בימים כתיקונם, אז אף אחד לא משתלט עליהם. זה מי שהם.
מה עוד שהשמאל האמיתי, "הרדיקלי", נלחם כבר שנים במצוקת הדיור. כשגירשו אנשים מבתיהם בכפר שלם, בבית שאן, בלוד ובמקומות אחרים בשביל להרוויח כמה גרושים, מי היה שם? אם תרצו? צעירי הליכוד? ישראל ביתנו? לא. היו שם אותם חבר'ה שעומדים כל יום שישי בשייח' ג'ראח ומפגינים נגד גירוש אנשים מבתיהם. המחאה הזו היא חלק ממהותו של השמאל בישראל, ואתם לא תגידו לו שהוא תופס טרמפ. הוא נוהג בעגלה הזו כבר שנים, והוא מאד שמח שגם אתם הצטרפתם בשעה טובה.
2. עקב הדומיננטיות של השמאל בקרב המפגינים, דומיננטיות שגרמה לליצנים מ"אם תרצו" לבכות ולברוח, התרבו התהיות "איפה הימין החברתי". אבל כשהמנהיג שלך הוא ביבי, יש גבול כמה חברתי אתה יכול אפילו להעמיד פנים שאתה. ובכלל, הימין מטבעו נוטה יותר ל"שוק החופשי" מאשר למצוקת הנרמסים.
וחוץ מזה, אולי עדיף ככה. בפעם האחרונה שהימין בישראל רצה "להיטיב עם העם", זה נגמר באינפלציה של 400%, קריסה כמעט מוחלטת של הכלכלה ושנתיים-שלוש של משטר חירום כלכלי רק כדי להיחלץ מזה. אפשר ללכות רחוק יותר אחורה, לימי המרד הגדול, שם היה בין הקנאים פלג אחד חברתי בראשות חולה רוח בשם שמעון בר גיורא. הוא שילב את מחלת הדת במרד עניים, ושחט עשירים באלפיהם, קיצץ איברים ושרף כפרים. כי כשהבטן הכואבת והגג הדולף חוברים לפסיכוזה הדתית, המעצורים נעלמים. אז עם כל כמה שהיה נחמד לראות את הימין מצטרף למחאה הזו, יש ימין שאולי עדיף להשאיר מחוץ למאהל הזה. מסיבות ביטחוניות.