רציתי הרבה לפני ולא העזתי.
בתיכון, בכיתה י"א, הייתה פרשייה סוערת במיוחד של בנות שנתפסו. הן הושעו מיידית. המורות דיברו על כך בזעזוע, לא נקבו אפילו במעשה עצמו מפאת חומרתו. אני חושבת שנאמר לנו משהו כמו "השחתת הנפש". הרבה דיונים ניהלנו בעניין בינינו, בנות הכיתה. המסקנה הסופית הייתה שמדובר במעשה קיצוני ובלתי נסלח.
למיטב זיכרוני, אני זו שהובלתי את הדעה הרווחת שאם מישהי מספיק חלולה ונטולת ערכים בשביל לרצות לעשות את זה, למה דווקא בפומבי? למה בהתרסה? מוטב שאת הרצונות האלה תשמור לארבעת הקירות בבית ולא תעשה "חילול השם" לחברה החרדית. אנחנו לא צריכים את הדברים האלה, יש לנו מספיק עולם אמיתי להתעסק בו. כך הייתי בטוחה.
עם התקדמות ההבנה שה"עולם שלנו" הוא כבר לא כל-כך שלי, הבנתי שהרבה מההתנגדות שלי לחוויות נובעת מבורות ושטיפת מוח, ולא בגלל שמדובר בדברים שהעין או הלב סולדים מהם. אז הרשיתי לעצמי להודות שאני בעצם רוצה, מאוד רוצה את הדבר הנוראי הזה: ללכת לקולנוע ולראות סרט...
אבל איך עושים את זה? שרוולי האורות המנצנצים, הפוסטרים הצבעוניים ותורי האדם המשתרכים ליד הקופות הם מעולם אחר. לא יכולתי לחשוב בכלל איך אשתלב שם. כך סחבתי את המשאלה עד ששרי אריסון גאלה אותי מהתחבטויותיי באמצעות שובר זוגי לסרט שקיבלתי מבנק הפועלים, הערכתם העצומה על כך שבחרתי לפתוח אצלם "חשבון צעיר". במשך שנה שכב השובר בארנקי ולא העזתי לעשות בו שימוש, עד יומיים לפני פקיעת תוקפו. שיתפתי חברה והיא הייתה בעניין. התלבשנו יפה והלכנו דרוכות ונרגשות לקניון.
בלי בחורות, בלי אנימציה
קומת הקולנוע לא הייתה מוכרת לנו, פיטרלנו כמה פעמיים לוודא שאין דמויות מוכרות ולהבין איך זה עובד. תור, קופה, דלת כניסה ויאללה לעולם קסום וחדש. נעמדנו במרחק בטוח וסקרנו את הפוסטרים. מראש הבהרתי לה שאני לא רוצה להשחית את נפשי ולכן אנחנו נלך רק לסרט "נקי". פסילה מיידית של סרטי קומדיה בהן נראו בחורות, מן הסתם הן תראינה שם בלבוש חושף ומביך. סרטי אנימציה גם נפסלו, הרי לא נבזבז את הפעם הראשונה שלנו בקולנוע על ציורים. הסרט שנבחר היה "אחי, איפה אתה?" של האחים כהן. בחירה מושלמת לסרט טוב. בחירה גרועה לסרט ראשון, אבל לא ידעתי את זה.
העדפנו להיכנס כמה דקות אחרי התחלת הסרט, לא רצינו לעמוד בתור. ענייני טקטיקה. הכניסה לאולם הייתה חוויה מכוננת. הלם והשתאות. על זה מדברים, זה הדבר האמיתי, זו החוויה הטוטאלית. המסך הענק, הסאונד שלוכד מכל פינה, הקונספט של אולם מלא מושבים בו יושבים אנשים ובוהים, שותפים מלאים לעולם עשיר שנברא להם. וזה כל כך יפה, כל כך מוקפד, סיפור קורע לב על בחור הודי שאבא שלו הלך על גחלים, גם סבא שלו, ועכשיו מצפים ממנו שגם הוא ילך על גחלים. נו טוב... לקח לי זמן להבין שאני רואה פרסומות. אבל לעזאזל, למי היה איכפת?
הסרט התחיל והמצפון התעורר. את כבר פה, אני משננת לעצמי. את לא עושה מעשה רע, אני משכנעת את עצמי כמעט בקול. התכתשתי ביני לביני, תנסי להירגע, אני כמעט מתחננת ללבי שפעימותיו התחרו במערכת הסאונד, כאילו שלא התכוננתי לרגעים האלו שנה שלמה. אני יודעת שאני רוצה להיות פה. לא יכול להיות שזה כל כך רע ומושחת לראות את האנשים האלה מספרים סיפור.
"אם את לא רוצה להיות פה פשוט נלך", לחשה לי החברה שדווקא נהנתה מאוד, אבל שמה לב לניסיונותיי להעלם בין סיבי הבד. "אני בסדר", שיקרתי לה והבטחתי לעצמי. אני ממש בסדר. סצנת העלמות המזמרות בנחל היפנטה אותי. כמה יופי, איזו שלמות גאונית.
"וואו, זה לא נורמלי הסיפור הזה של קולנוע, לא?" אני שואלת אותה בקול, בעיקר כדי להתגבר על הסאונד הפנימי. משתיקים אותנו. היא אומרת לי שוב שרק אגיד לה אם אני רוצה ללכת ונלך. אבל אני לא רוצה ללכת, אני מרגישה שאני חווה משהו אדיר. לאט לאט הסדרתי דופק. ניסיתי להיכבש לחלוטין בסיטואציה, לחוות אותה בצורה מושלמת.
אני כותבת את השורות ומתפנקת על הנוסטלגיה, על ההנאה הראשונית החוששת הגולמית הזו, בטרם פיתחתי טעם, לפני שהתודעה שלי הושפעה מסרטים, זרמים, מחוות ואדפטציות. הכי נקי, הכי סוער, הכי מוחלט.
"סרט מדהים, מושלם, אחלה בחירה". אני אומרת לחברתי כשאנחנו יוצאות אחרי כולם מהאולם. נלהבת וכל כך תחת השפעת החוויה. היא מסכימה איתי. רק אחרי דקותיים אנחנו מתוודות זו לזו שבעצם לא הבנו שום דבר ממה שהסרט רצה לומר. יחד עם זאת, אולי בגלל, מדובר בחוויה שמימית. לא היה לנו ספק, אנחנו חייבות לראות את הסרט פעם נוספת.
אבל החברה התחתנה חודשיים וחצי לאחר מכן, והקשר שלנו התרופף. בעוד אני פילסתי דרכי בעולם חדש, היא שקעה בחיי משפחה, ואת הסרט כבר לא ראינו שוב ביחד.
שנים אחרי, צפיתי בו שוב במסגרת לימודי הקולנוע. מילאתי ארבעה עמודים צפופים בניתוח סצנות, דמויות ואמירות חברתיות. אני אוהבת קלוז'רים, אבל שום דבר לא דומה לאז. ככה זה, אובדן התמימות. זה מה שהרגיש אדם הראשון אחרי שאכל מעץ הדעת?