לפני מספר שבועות, אחי הקטן התארס.
הפשוש הזה שגמע בפה מתוק ופעור את ההמצאות המוגזמות שלי, או כפי שהוא קרא להן "סיפור לפני השינה", שבישל כמעט את כל הבית בניסיון להכין פסטה, שציית ברצינות חמודה ותוססת למטלות ניקיונות הפסח שהטלתי עליו. היצור הקסום והאהוב הפך לגבר, הפרצוף היפה שלו ממוסגר בזקן ובעוד כמה חודשים הוא יעמוד מתחת לחופה.
אמנם אני משוחדת באהבתי העיוורת לאחיי, אבל מתברר כי יש לה בסיס, והכלה הבתולה המהוללה והמשתדכת הבינה שעליה לתפוס באוצר. וכך כעבור מספר פגישות (כן, מספר פגישות, תשכחו מלגור יחד שנתיים, אבל על זה באמת בפוסט אחר...), הודיעו הילדים להורים שיתחילו לתפור חליפות.
מסיבת האירוסין היא סמלית. הכרות ראשונית של המשפחות, שבירת צלחת על ידי שתי האמהות הנרגשות ובופה. אני יושבת עם אחיותיי מאחורי המחיצה, מציצות על הזוג הנענה בחוסר נוחות ובמבוכה להוראות הבימוי של צלם נלהב מדי. הם נעמדים משני צידי זר הפרחים הענק ומורחים חיוך גדול מדי. פיל הודי יכול לעבור ביניהם. משעשע. אנחנו מביטות ומרכלות.
"היא נראית חמודה", אומרת אחות א' ומוסיפה, "חסר לה שלא".
אנחנו תמימות דעים, כל כנופיית האחיות, לאח הזה מגיע הטוב ביותר. חסר לה לבחורה שתתגלה כפקאצה. יהיה לה עסק איתנו!
"בואו נפגוש אותה, ככה בכיף לפני החתונה, שנכיר אותה קצת", אני מציעה וכולן מהנהנות.
היא ניגשת אלינו לשולחן, נשיקות על הלחי, עיניים טובות ובושם מעולה. גיסתנו לעתיד. מתברר שהייתי מדריכה שלה לפני מאתיים שנה באיזה מחנה קיץ בו השתתפה. עולם קטן.
"וואלה, ואיך הייתי?" אני מתעניינת.
"היית בסדר, קצת לחוצה". היא מנומסת, בטח הייתי מדריכה מהגיהינום.
"תגידי חומד, ואיך את היית?"
"קצת חסרת משמעת. עשיתי לך צרות, את לא זוכרת?"
אני לא זוכרת, אבל כבר מחבבת את הבחורה.
"שומעת, חשבנו שאולי ניפגש איזה ערב אחד הגיסות בלי כל הדודות והנאומים. בא לך"?
בא לה.
"נשים צריכות לשבת מאחורה. צניעות"
כך מצאתי עצמי ממתינה לאוטובוס לעיר הלא אטרקטיבית אשדוד. הלוקיישן נבחר בעיקר משיקולי גיאוגרפיה וכשרות. "יש מסעדת מהדרין על החוף", מדריכה אותי אחותי בטלפון וקובעת לאסוף אותי מתחנת האוטובוס, שוכחת לציין שהאוטובוס המוביל מרמת גן לאשדוד הינו קו מהדרין.
עליתי לאוטובוס. לשמחתי הוא היה די ריק. ניצלתי את הפריבילגיה הנדירה הזו והתיישבתי במקום שהתחשק לי. מפלאי ארצנו החופשית. הרכבתי את האוזניות וזרמתי עם אריק איינשטיין והקול המפנק שלו.
מישהו נעמד מעליי, בחור לא צעיר. הוא לא מסתכל עליי, רק אומר בקול מגובה במבטא המיוחד הזה, תערובת של עברית קלוקלת ואידיש: "סליחה גברת, לעבור לשבת אחורה". אני מנסה את אסטרטגית ההתעלמות, ההוא מתעקש לחזור על המנטרה ומפריע לי לדמיין את סן-פרנסיסקו על המים.
סקרתי אותו. זקן שהיה ג'ינג'י ופאות ארוכות עד החזה, מסולסלות בצורה מעוררת קנאה. מעניין אם הוא משתמש בבייביליס או בג'ל. אין לי עניין להתווכח עם היצור החשוך והמופרע הזה. "תקשיב", אני מסירה את האוזניות, "עליתי לאוטובוס, שילמתי עבור הנסיעה, על הקבלה מצוין שאני נוסעת בחברת אגד. ביום שהיא תעבור לרשותך ואני אחליט להשתמש בשרותיה, תוכל להגיד לי איפה לשבת. עד אז פשוט תשתדל למצוא לעצמך משהו מעניין לעשות בנסיעה שלא כולל הטרדת אנשים".
מטופח הפאות מתעקש: "נשים צריכות לשבת מאחורה. צניעות".
הבנאדם לא ידע כנראה כמה קל להדליק אותי על שטויות פונדמנטליסטיות. אני מתרוממת ונעמדת ממש מולו. "תקשיב לי אדוני, אם העובדה שיושבת במרחק כמה מטרים ממך אשה, גורמת לך לחשוב על דברים לא צנועים, רצוי שתטפל בעצמך. אני לא אחראית להפרעות שלך ולא מתכוונת להזיז את הישבן שלי ממקום שנוח לי לשבת בו. זו בקשה חצופה. מאוד". הרכבתי שוב את האוזניות, התנגן תוכי יוסי. שיר קסום.
ואם אוריד חזייה?
ואז, חשכו עיניי. נהיה לי חושך בעיניים. איש הפאות פשט את מעילו השחור והניח אותו כווילון חוצץ בין המושב שלי לשאר האוטובוס. המעיל, שלצערו של חוש הריח שלי לא זכה ליהנות ממגעו החמים של ניקוי יבש, שמר על עיניו הקדושות של החסיד וייחד לי חלל פרטי באוטובוס.
האמת, הפתרון היצירתי שלו שעשע אותי. לא יודעת למה. אבל לפחות בדקות הראשונות עברו לי בראש מחשבות זימה שובבות: מה יקרה אם אני באמת אתפשט? אם אוריד חזייה? או שאולי אכניס לו איזו מזכרת נשית מובהקת לכיס המעיל, לשמחת ליבה של אשתו ההמומה?
משנרגעתי, התרווחתי לי על שני המושבים וחשבתי על החרדים שבחרו לסלף את היהדות ולהשניאה, שמתחרים בהוספת חומרות על גבול המופרעות, שמתאמצים לחפצן נשים בכל דרך, משפילה ככל שתהיה. חשבתי על זה שגם בתקופות קודמות תמיד היו חסידים ופרושים. אבל פעם הם היו מכסים את עצמם, חוצצים במעילם בין המושב שלהם לשאר העולם, מסתירים את עיניהם כדי לא לראות – היום בתוקפנות של שליטים הם מכסים אותי. היום הם לא מוכנים לוותר על מנעמי העולם הזה בהכשר הבד"ץ. סלולרי בלי אינטרנט, אינטרנט בלי פורנו, ארוגולה בלי תולעים ואוטובוסים בלי נשים.
חשבתי ושמחתי, שמחתי על כך שבסוף הנסיעה הזו ממתינים לי החרדים האחרים, המכבדים. האחים שלי שאינם נבהלים מהעולם, שבחרו את דרכם ולעולם לא יכפו אותה על אחרים, ובוודאי שלא באגרסיביות וחוצפה שכזו.
האוטובוס נעצר בתחנה. אני מזהה את רכבה של אחותי, תולשת את פרוכת הקודש ודורכת עליה בדרכי לדלת. יותר בקטע של טובה למסולסל, הוא חייב ניקוי המעיל הזה. רק שלא תהיה אישה במכבסה.