לא, זו לא אראלה ממפעל הפיס, חשבתי כשראיתי את הטלפון מהבהב באותיות של מספר חסוי בשעה 11 בלילה. אני לא מנויה, לכן זו לא יכולה להיות אראלה. זו הייתה נטלי מ"נטלי". היא מודיעה לי באותו קול השמור לבשורות טובות על זכייה בחצי מיליון שקל ולבשורות גרועות, שסבתא שלי חשה ברע ואמבולנס בדרך אליה.
כמה טוב שיש במקרים כאלה מנגנון אוטומטי, הגורם לאדם ללבוש ארשת רצינית ובהולה, לקחת מונית ולטוס לבית החולים. אבל הדבר היחיד שעמד לי בראש באותם רגעים הוא "שיט, סבתא, אל תמותי בבקשה", לכן עוד יותר טוב שבמקרים בהם המנגנון הזה מושבת, יש חברה טובה הדואגת להזמין את המונית בשבילך ולהטיס אותך לבית החולים.
סבתא שלי היא אדם מצחיק, ולא בגלל חושומור משובח. היא פשוט מצחיקה. שילוב של נוקשות יקית עם דוגריות צברית, ילדותיות וניסיון חיים מר. חיים מרים היו לה, תמצית ארורה של הגורל היהודי. היטלר גירש אותה, מנגנוני הקליטה המפ"אינקים גרמו לכך שמגיל 16 תעבוד במשק בית. אלמנה מזה 21 שנה, אחרי שסבא החזק והשתקן לקה בליבו ומת. לפני עשר שנים היא הפכה לאם, חותנת וסבתא שכולה, כשבפיגוע מחריד אחד נרצחו דודי, אשתו ובנם הקטן. אבל סבתא הפכה להיות יותר קשוחה ויותר מצחיקה.
אני אוהבת את סבתא כל כך. סבתא שלא יודעת מילים גבוהות אבל יודעת להכיל. שהתבלינים היחידים במטבחה הם מלח ופלפל ובכל זאת לא מצאתי מישהו שיודע להכין אורז כמו שהיא יודעת. שיש לה דעה על כל דבר, כולל על דברים שאין לה מושג בהם. "סבתא, את בכלל יודעת מה זה פייסבוק?", אני שואלת אותה כשהיא מביעה בנחרצות את דעתה נגד מיזמו של צוקי. היא מודה שאין לה מושג. סבתא המתוקה.
"אלוקים רוצה לגמור אותי"
אני מגיעה למיון. המנגנון האוטומטי ניעור. מצביעים לי על המיטה עליה היא שוכבת, אבל אי אפשר לראות משהו מעבר לכל המכשירים וגדוד הרופאים שעומד סביבה. המאבטח מפוצץ בלון בזוקה ענק וצועק עליי שיש עכשיו צילום וקרינה ושאסור להיות שם. כמו ילדה קטנה ואבודה אני מפלסת לי דרך למיטה. זו לא היא. אין לאישה הזקנה והקטנה הזו שום קשר לסבתא.
אבל זו כן היא. היא מזהה אותי מאחורי המסכה. העיניים שלה מלאות סבל והפה שלה אומר את שמי. בואי תעזרי לי, כואב לי.
"מי את?" שואל אותי אדם מאוד ארוך בחלוק מאוד לבן עם פרצוף מאוד עייף.
"אני הנכדה, מה קרה לסבתא?"
"היא עוברת התקף לב", אומר לי מיסטר לא ישנתי 37 שעות, בנימת הזמנתי צ'יזבורגר כפול ודיאט קולה. ראבק, זו סבתא שלי. לפחות תסתכל עליה או עליי כשאתה מדבר על הלב החזק הזה.
"אז מה עושים?"
"צינתור".
"מתי?"
"הזעקנו את הצוות התורן, הם יגיעו בתוך שעה".
הוא אומר לי מילים ואני בטוחה שאני קוראת כתבה תחת הכותרת "מחדל!".
"דוקטור, אני לא מבינה למה לא לוקחים אותה עכשיו לצינתור".
מיסטר לא ישנתי 37 שעות וחמש דקות מתחיל ללכת, והאחות המתוקה מסבירה לי שבלילה אין צוות במקום ובמקרים בהם מתעורר צורך הם קוראים לכוננים. בינתיים, סבתא מתפתלת על המיטה. לא יודעת אם יצא לכם לראות מישהו עובר התקף לב. אני מקווה שלא. בא לי למות, לקחת כמה אחוזים מהסבל שלה, לעשות משהו. אבל מה לעזאזל אני יכולה לעשות?
"אלוקים רוצה לגמור אותי", בוכה סבתא.
"סבתא, את לא הולכת לשום מקום, את צריכה לרקוד בחתונה שלי", אני מדברת אליה, מיישרת לה את החלוק, מלטפת את ראשה השב.
שיכורים, ילדות ורופאים עייפים
בינתיים, במיון, ההצגה הכי טובה בעיר. שיכורים דקורים נשבעים באמא שלהם שהם לא עשו כלום. ילדה בת 15 מתחננת שלא יתקשרו להורים שלה. דוקטור לא ישנתי כבר 38 שעות אבל מי סופר ולהקתו מסתובבים במחלקה כמו מלאכים מרוטי כנפיים.
הצנתור מתחיל. השמועה מתפשטת, המשפחה מתאספת. אנחנו יודעים להיות מאוחדים ברגעים לא כיפים. איזה רגעים? שעות על גבי שעות. והיא מועברת למחלקה. צינתור שני הצליח.
ועכשיו, תורנות ההשגחה. כמובן שאני קיבלתי את יום כיפור. בזמן שבני המשפחה הכו על חטא, אני הקראתי לסבתא את כתבות החג. רק שתהיה לי בריאה.