מספר חודשים אחרי שהתחלתי להתנסות בחיים אחרים, התנפצה אקסיומה נוספת עליה חונכתי. "החיים החרדים מלאי משמעות ותוכן", כך מספרים בסיפורי ילדים, ספרות נוער ושיחות מוסר. ”החילונים אומללים, מבולבלים וטועים, מסכנים, תינוקות שנישבו".
אין בדיחה טובה מזו, אין אבסורד גדול מזה. זה מה שחשתי בחודשים שקדמו להחלטה שלי כי הדרך בה חונכתי אינה מתאימה לי ואני לא מתאימה לה. ריקנות מוחלטת.
החרדים לועגים לתרבות המותגים החילונית, אבל את מרבית החנויות היותר יוקרתיות ממלאות נשים חסודות בפאה מטופחת וחצאית מוקפדת. בחברה החרדית ישנם קודי לבוש מאוד מפורטים. אני לא מדברת על צניעות, אלא על דיוקים הגובלים לדעתי בהפרעה. הכיווץ הנכון במגבעת, גובה השטריימל, אורך הגרביים, מפתח הצווארון וסוג הנעליים. פאות צדעיים? חברים, זה עקרוני אם יהיו מסולסלות, מגולגלות, קשורות מתחת לכובע או מתבדרות ברוח. ועל השאלה עד איזה אורך מותר לקצץ אפשר לפרק משפחות.
ממש עיסוק אובססיבי וריקני כל כך בחיצוניות, רק שבמקום לקרוא להתעסקות הדבילית הזו "שעמום שהונצח בטעות. סליחה", קיצרו את זה ל"מסורת”. לקח לי זמן רב להשתחרר מתפיסת שיפוט האדם על פי מלבושו, תווי פניו וצבע עורו.
את שמנה? נשדרך אותך לבחור נמוך
שיא הגועל הוא בשוק הבשר - שידוכים. תאמרו הכל על החברה החילונית, והיא אכן מאוד לא מושלמת אך לפחות לא מתיימרת. שם, אח שחזר בתשובה, אחות שחלתה בסרטן או הורים גרושים לעולם לא יהוו מכשול בדייט.
ואילו בקרב החרדים - פנקסנות חטטנית של שידוכים. מראה לא מושלם שווה פחות שלוש נקודות. בן משפחה שירד מהדרך (או עלה על דרך טובה יותר - עניין של נקודת מבט) מינוס חמש. הורים חוזרים בתשובה בכלל ליגה ז'. משפחה ספרדית - טריקת טלפון ותחושת עלבון על ההצעה המעליבה. חירש באוזן שמאל ישודך לבחורה עם בעיות נפשיות. בחורה שמנה תשודך לבחור נמוך. לכל מגרעת יש מחיר ולכל סיר יש מכסה. החוקים ברורים, ועוד שידוך יצא לדרך. מזל-טוב!
לעזאזל עם האומללות. הם יסתדרו, הם צעירים מדי להבין שהם נדפקו לנצח. עוד שנה יגיעו ילדים והכל יהיה בסדר בעזרת השם, בתנאי שאינו וענונו או סעדה.
אין קדושה בקיר אבנים ובטח שלא בפת מצה
באמת חברת מופת מלאת שאר ורוח. הרי רוחניות היא היפוכה המוחלט של המעשיות והחיצוניות. אין שום רוח בעורות בהמה, גם אם הם פרוסים ברצועות שחורות הנכרכות סביב הזרוע. אין קדושה בקיר אבנים ובטח שלא בפת מצה. מקסימום סנטימנטליות. החווית הרוחניות החזקות שעברתי אחרי שהשלתי מעליי את ההתעסקות הסיזיפית בפרטים הלא חשובים, הגבהים אליהם הגעתי בכוחות עצמי ומתוך עצמי - שום קבלת שבת לחוצה ומלחיצה לא תדמה לה.
אם כך, האם המהלך שעשיתי הוא הבחירה המתבקשת והכדאית? בהחלט לא. נכון, ישנם דתיים וחרדיים שרק חיכו להזדמנות להיחלץ מחברה סגורה ולרוץ לעולם החופשי. אבל לא אני. לא חלמתי בילדותי על החלפת משפחה, מעמד בקהילה, מקום עבודה מסודר וילדים יפים.
מלובנים אצלי באש הלילות הרבים בהם התחננתי לאלוקים (אז עוד קראתי לו בשמות חיבה) שייקח ממני את מחשבות הכפירה. שאהיה כמו כולם. הבטחתי לו שאהיה הכי טובה שאפשר, לו רק יעצור את זרם האסימונים הניתך וגורם לי לכמעט אבדן שפיות, כי אני לא עומדת בהתפוררות יסודות עולמי. בכיתי לטיהור, התחננתי לרוגע. אבל אלוהים לא עובד אצלי.
אני רואה את עוז זהבי בסדרה חיים אחרים, בתפקיד בחור הישיבה הנקרע בין הפחד לאבד את הכל לבין הרצון ללכת עם הלב. הפחד שהסוד הנורא ידלוף, שהמחשבות האסורות יאבדו את כבליהן, פחד מהתוצאות שלבטח יהיו הרסניות ונוראיות. וויתור על חלום בגלל מחיר כבד.
אני הבנתי שזה לא עובד, שעדיף למות מאשר לחיות חיים לא שלך.