יש לי עשר נשמות אהובות, חברים טובים, אחיות ואחים מקסימים, האנשים היקרים לי בתבל. בהתחלה, כשהכל היה טרי ומפתיע, רובם היו קטנים מדי, ולגדולים נדרש פרק זמן על מנת להבין את המהפך שלי. אני חושבת שהם היו בהלם.
מהיום שסיפרתי להורים, תחושת החרדה פינתה את מקומה להקלה גדולה. כשהגבול הוצהר והקו נמתח, הכוחות שקטו וגיבשו אסטרטגיית שביתת נשק. אצל הוריי זה מתבטא בהתעלמות מסגנון חיי אבל לא מקיומי. לא צריכה יותר מזה, לא מצפה ליותר מזה. אבל אצל האחים? אצל האחים זה הפך למשהו אחר, מחבק וחם ומתוק.
נכון, אנחנו חיים במציאויות אחרות לחלוטין. ויכוחים דתיים ואידיאולוגיים תמיד יהיו סעיף בשיחות שלנו, בוערים ושורפים, אבל בסוף מישהו יתעשת ויגיד "יאללה חאלאס, שכל אחד יעשה מה שטוב לו, העיקר שרסל תדליק נרות השבת. תדליקי?" בטח, אני עונה, וחושבת על נרות בריח וניל וקטורת לבנדר.
משם אנחנו זורמים לצחוקים שלנו ולפרשיות ילדות משעשעות. אחרי הכל, הוויה של לגדול עם עשרה אחים (ואחיות, כותבת אחים בגלל חוסר הג'נטלמניות של השפה העברית ובגלל שהם הרוב) עשויה להוביל לשעות של שיחות. שעות.
אני לא משלה את עצמי, הקשר שהיה לא יהיה. אנחנו חיים בעולמות אחרים, לעולם תהיה בינינו מנגינה עצובה של זרות, אבל אנחנו משפחה, והמילה הזו חזקה, חזקה יותר מאלוהים. מרגש אותי כל פעם מחדש לראות שגם הם סבורים כך. אני אוהבת אותם, אוהבת מאוד.
"רסל היא לא בן וגם לא גויה"
אחד מאחיי הצעירים, בעל רוח שובבה וצ'ארמריות בטונות, התארח בדירתי. אני מתגוררת עם שותפים - עוד מושג זר לבחור חרדי, לגור עם גבר שאינו בן זוגך. מבחינתי זה היה חלום שהתגשם. אתם מבינים את זה? אחים שלי מבקרים אותי בביתי. לא האחים "שלכם" שרגילים לשידת טלוויזיה במרכז הסלון. האחים שלי. "משם".
הוא הגיע, מזוקן, כיפה גדולה וציציות לבנות, בלי מילה של ביקורת על אורח חיי, התלהב בכנות מהריצוף המוזר וממערכת הסאונד המושקעת ולא סירב לבירה. לו רק ידע כמה כוח אני שואבת מהקבלה וההכלה שלו. מהעובדה שעבר מספיק זמן בשביל שנבין את הכוח החזק, הדביק והמנצח של משפחה.
או למשל אחי הגדול. הוא משמש בתפקיד קודש כלשהו באחת מתפוצות היהדות האורתודוקסית בגולה. לפני ארבע שנים, כשהייתי חייבת להתרחק בשביל להתאפס, נסעתי אליו והתארחתי אצלו מספר שבועות. את ההלם הראשוני הוא קיבל כשראה אותי בשדה התעופה, כמו שאני. הוא לא ידע ש"התדרדרתי" עד כדי גופיה ומכנסיים. ראה ושתק. לא אמר מילה. חיבק ושתק.
גם היום אני נמסה כשאני נזכרת במתיקות הזו. היינו מסתובבים יחד בעיר שבה הוא רב מכובד, עם המעיל השחור הארוך, הכובע והזקן ואני מקפצת לידו (הוא נורא גבוה, צעד אחד שלו, שניים וחצי שלי) ואנחנו מנסים ביחד לדובב את המבטים המוזרים שנזרקו בכיווננו, מאשרים ביחד בחיוך את צעקת התמיהה "מה, אתם אחים?". אותנו זה שעשע.
אפילו אחותי הצעירה, בעלת המשפחה, האישה עם קול ההיגיון הכי חד שנשמע בסביבה, מצליחה להישמע מפויסת כשהיא מסבירה לאחיינית הקטנה שלי: "רסל היא לא בן כי היא הולכת עם מכנסיים, והיא גם לא גויה. היא בחרה לא להיות דתייה, אבל אנחנו אוהבים אותה מאוד, נכון?”. בטח נכון, אחרת לא תקבלי את המחק בצורת סמיילי.
אתם חושבים שאם תאמללו את אח שלכם הוא ישוב להאמין במשהו?
התרגלנו לשונות, התרגלנו למבטים שנזרקים אלינו כשאנחנו מתכנסים לעיתים (נדירות מידי) במקום (כשר, בטח כשר) ומעבירים ביחד ערב שרק אחים יכולים להרגיש. אני אוהבת אותם והם אותי, אבל אני יודעת שזה נדיר. שאנחנו נדירים. אני מושא לקנאה אצל הרבה חברים בעלי אותו רקע שהמשפחה שלהם מתכחשת להם כליל. אני יודעת, וכואבת אותם, ולא יכולה להבין. איך, תסבירו לי איך ולמה? אתם באמת חושבים שאם תאמללו את האח האהוב שלכם הוא ישוב להאמין במשהו? אתם חושבים שאם תתנכרו לו זה יסיר את הצל הכבד שמונח לכם על הבית?
ובמילותיה הקסומות של אחותי, משפט אחד שאמרה ברגע של קירבה אל מול מבט סקרן-נזעם: “בחצאית או במכנסיים, את אחותי ואני גאה בך על מי שאת. לא את ולא אני צריכות להתבייש, אלה שלא מוכנים ללכת עם האמת שלהם - שיתביישו".
מתוקים שלי, אני אוהבת אתכם.