פרולוג
המדריכה כינסה אותנו לחדר התאספויות, חדר שהחל מהשעה חמישה לשמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים משמש כחדר כיתה לבנות כיתה ט'. לפני ואחרי השעות הנ"ל זה חדר בו נאספות בנות הקבוצה לברכות הבוקר, קריאת שמע שעל המיטה ואגרת הרמב"ן. מדי פעם כשנחה הרוח על המדריכה, עושים "פעילות". פעילות היא בדרך כלל הקראת קטע קצר עם מוסר השכל ופתיחת דיון. הקטע נקרא כמובן מתוך בריסטול דמוי קלף השרוף בקצותיו - להעצמת הרגש.
"אולי אתן צעירות מדי", אמרה המדריכה בפנים רציניות מאוד, "אבל אני מקווה שתוכלנה להבין ולהפנים ובעיקר להפיק את הלקח הנכון מהמכתב המזעזע שאקריא לכן". והיא הקריאה.
היה זה מכתב, כמעין מכתב התאבדות מפורסם שכתבה ילדה שעזבה את הדת וגילתה את אשר אני עתידה לגלות. קר שם בחוץ. קר מאוד. והיא, הילדה, לא הצליחה לסרוג לעצמה בעצמה משהו מחמם, ובחרה באפשרות שלא פעם צפה, אך עדיין נדירה.
אחרי ההקראה המרגשת נפתח דיון. הרוב הביעו סערת רוח וקיבלו על עצמן להתחזק בתורה ואמונה, מה גם שהבחורה ההיא הביעה התנצלות על הפגיעה בהוריה. איכשהו היה ברור מתוך המכתב שהיא מתחרטת על הפניית העורף, אך החרטה באה מאוחר מדי. וההורים? הם לא סלחו. וכך, פגועה, חסרת מנוחה ומקום היא בחרה לעבור למקום אחר, אולי טוב יותר.
ההורים שלה הרגו אותה, חשבתי. ולא העזתי להגיד. אין בעולם שום דבר שיכול להצדיק התנכרות. הדעה שלי הייתה שונה בים המלמולים הנרגש מסביב. קטעתי את עצמי מהסיטואציה, כהרגלי. דמיינתי את רגעיה האחרונים של הילדה. את ההבנה האכזרית שאת לעצמך, שהחברה בה מאסת - מאסה בך. שהציפיות שלך מהחברה האחרת שנצצה וקרצה, התבררו כקיר קרח נוראי.
אני לפחות לא מצפה.
מונולוג
תחושת מחנק איומה. והרי אני ברחוב, למה אני מרגישה כאילו נגמר לי האוויר? אני מתיישבת בישיבה מזרחית, מנסה לנשום אבל הגוש הזה חוסם לי את הקנה. מעווה את הפרצוף ומכחכחת מתוך תקווה למסמס אותו. נשענת אחורה על התיק שלי.
יש לי חבילת ופלים ובקבוק מים. ארוחת הערב שלי. אני מכניסה ופל אחד לפה ושותה מיד מים שלא ישמעו את קולות הכרסום ויבקשו גם.
אני שונאת אותם. ילדים מפונקים שברחו מהבית המפונק שלהם כדי להשיג הרפתקה. אני מתקשה. מתקשה לנשום. מתקשה למצוא עבודה מסודרת. מתקשה להוציא משפט הגיוני.
יש לי צל על הראש. מרימה את העיניים. לצל יש מגבעת והוא שואל אם אפשר לדבר איתי. הוא מדבר על פנימייה לחוזרות בתשובה ועבודה קלה במרכולית ליד, מיטה, אוכל. תנאים. אני משתנקת מהניסיון שלי לבלוע את הוופל לפני שאשלח אותו להגיד לאבא שלי, שאם הוא מתבייש בי ומצטער שנולדתי ועוד כל מיני דברים איומים שאמר עליי, שלא ישלח עליי עבדקנים נושאי מגבעת עם הצעות מגוחכות. בסוף אני שואלת אם אוכל לקבל את העבודה בלי להיות בפנימייה. הוא אומר שיבדוק ויחזור אליי, ואני יודעת שהוא לא.
בערב תעבור הניידת של החנונים המתנדבים. הם יביאו לנו מיץ פטל ועוגיות סמיילי. ידברו על לימודים, על חוות סוסים, על קומונה ואחד עם אומץ יזכיר גם את צה"ל. לעזאזל, למה כל האופציות כרוכות בהיתקלות עם בני אדם. אני לא יכולה. אני לא הם. אני לא רוצה. זה מפחיד זה מגעיל זה משעמם.
אני קמה והולכת לכיוון כביש בגין. צריכה רוח על הפנים. המחשבות שלי מדהירות אותי למכתב ההוא של הילדה ההיא שהקריאו לי בכיתה ט'. זו שלא ידעה מנוח, זו שלא ידעה ליהנות מהחופש, זו שלא יכלה להסתגל לשום מקום. פסיכית שכמותך, אני כמעט אומרת לה את זה. כמה לא הבנתי אותך אז. כמה אני מבינה אותך היום. אלה המחשבות שרצות בי שנייה לפני שמשאית זבל עירונית משטחת אותי על הכביש והופכת את מחשבותיי האחרונות לצוואה.
אפילוג
העניין עם משאית הזבל לא באמת היה. לפלרטט עם האופציה זה עניין אחד, לממש אותה? זה משהו אחר לגמרי. ואני ידעתי שאדע ימים טובים. ידעתי שהתחלות הן קשות וסופים הם לא קלים. שאני מסתגלת, שאני לומדת להכיר, שאני בוחנת. ואיני מצפה, כי איני יודעת למה לצפות.
רדופה תחת רוחה של אותה ילדה, חציתי את הכביש בריצה, מכניסה עוד וופל לפה, מנסה להגיע לכניסה הגבוהה של הבנק לפני שהטפטוף יהפוך לגשם.