אחת המחוות היפות שאדם יכול להעניק לעצמו היא לראות את השמש עולה בקטע בין יער בן שמן לשדה התעופה, בייחוד כשזה בא אחרי לילה מהמם בירושלים. יש משהו מוזר בירושלים - היא לא מעוררת חשק לבקר בה, היא בהחלט לא המקום הראשון שעולה בדעתך כשאתה מחפש לנסוע, אבל כשמבקרים בה מתמגנטים.
אחרי ליל שישי כזה בירושלים, חברה טובה ואני דוהרות בכבישים הריקים. שירי ארצישראל ברדיו ועולם שנפקח לשבת קיצית ומפנקת. אם יש משהו שהיה שווה לחצות את הקווים בשבילו, זה לחלוף ביעף לפנות בוקר בתוך השקט המנומנם שהשבת הישראלית סיגלה לעצמה גם בלי לדעת את ריבונו של עולם באופן אישי.
רחוב ז'בוטינסקי הוא פלא טבע גוש-דני. בכל קטע שלו אתה נושק לעיר אחרת, שלושה רמזורים מפרידים בין הבורגנים של רמת-גן לחרדים של בני-ברק. על המדרכה, בחלק הבני-ברקי של הרחוב, עמד זוג צעיר, חרדים. הגבר חבוש מגבעת, מנופף בידו נואשות כלפי המכוניות המעטות שחלפו, האישה לבושה בחלוק של שבת ובעלת ארשת פנים מיוסרות.
שנסתובב לראות מה העניין שם? ברור! אנחנו מסתובבות. "הי, אפשר לעזור?". הגבר, פנים של ילד מעוטרות בניצני זקן, כמעט ופורץ בבכי. "תודה שעצרתן, צדיקות. אשתי פה בצירים, היא עומדת ללדת, התחלנו ללכת ברגל לבית החולים אבל באמצע ירדו המים ואסור לה לזוז".
אני יוצאת מהרכב ומסייעת לאישה להיכנס. הגבר ממהר למלמל מילות תודה ולהדריך אותנו לבית החולים מעייני הישועה. תיכנסו כאן, פה אין מחסום, תחתכו ברחוב, ישר שמאלה. הוא מקמץ במילים. החברה שלי שמחה לתת לגיטימציה לכישרון נהגת-השודים שלה ומטיסה אותנו במיומנות מרשימה ברחובות העיר היחידה בארץ שמשותקת לחלוטין בשבת.
תהום מפרידה בינה וביני
המדרכות עוד לא מלאו אדם, עשרות בודדות של עטופי טלית משכימי קום. כמה מהם זרקו אלינו מבטים נוזפים, אבל שום דבר מזה לא הצליח לכבות את תחושת ההתרגשות שלנו מהמצווה שנקרתה לנו על הדרך.
הורדנו את האישה ממש בסמוך לדלת המיון. הגבר רץ להביא כיסא גלגלים. לרגע אחד, בלי ששמתי לב, חמקה ממני רסל אחרת. זו שנולדה לשם. הרגשתי משיכה טבעית להיכנס איתה פנימה, אולי אפילו לשבת איתה בחדר ההמתנה, לעזור לה לנשום בכבדות. לצלצל איתה לאמא ולחותנת...
לקחו לי שבריר של רגע ומבט אחד בג'ינס הקצרצר שלי כדי להיזכר שבעצם תהום מפרידה בינה לביני. היא אולי רואה בי נשמה חילונית מיטיבה, אבל אני לעולם לא אוכל באמת להיות חלק מזה. להשתייך.
אבל שם, בשבת ההיא, לרגע אחד היינו משפחה קטנה. היא פרגנה לנו חיוך קטן של תודה, אנחנו איחלנו לזוג לידה קלה, מזל טוב ושבת שלום. נפנוף אחרון סיים את הסצנה ואנחנו מפרססות.
הלוך מותר, חזור אסור
יצאנו מרחבת בית החולים, החברה מסתכלת עליי, אני עליה, ואנחנו קולטות שאנחנו באמצע בני ברק בשבת בבוקר, עם רכב שהיה עד לפני דקה אמבולנס פילנתרופי אקראי וכעת הוא בסכנת רכב מתריס. ולא, אין לנו מושג איך חוזרים מכאן לכביש.
"נשאל אנשים, מה הבעיה?" אומרת החברה, "ראיתי כמה מסתובבים כבר".
"עזבי, אף אחד לא יעזור".
"לא?"
"לא!"
"למה?"
"כי זה בעיניהם עזרה לחילול שבת".
"מה הקשר? הם לא לוחצים לי על הדוושה, הם רק מסבירים לי איך לקרב את המפגש עם הכרית, שגם ככה התארך בגלל שעזרתי להם".
"לא עזרת להם, עזרת לה". אני מתקנת.
"את מפספסת את הנקודה. אני שואלת מה ההבדל, לכוון אותי לבית החולים זה מותר ולכוון אותי הביתה זה אסור?"
"אהמממ, כן, יוצא ככה..."
כך מצאתי את עצמי מסבירה את ההיגיון ההלכתי בענייני פיקוח נפש: אמנם בשבת אסור לנסוע ברכב ואפילו אסור לכוון יהודי בנסיעה, אבל האיסור בטל לצורך הסעת אישה יולדת לבית חולים או בכלל לצורך הצלת חיים. מצד שני, זה עובד רק בכיוון אחד - דקה אחרי שהניצול יושב לו בחוף מבטחו, פלורנס ניינטינגייל של בני-ברק חוזרת להיות סתם פקאצה יהודיה שמחללת שבת.
אז מה עושים? סומכים על חוש הניווט ותחושת הבטן. העיקר, אני אומרת לה, לנסוע מהר, לא להסס, להימנע מקשר עין. אנחנו לא פה להתריס, אנחנו הטובות בסיפור, זוכרת? זוכרת. יאללה.
נוסעות. מסתבר שבני ברק היא לא באמת מסובכת, לפחות לא כשמתעלמים מתמרורי אין כניסה ועצור. באחד הסיבובים אני רואה בראי אדם מבוגר, מעיל שחור ארוך, שטריימל גבוה ושעיר, זקן לבן, הכי הדרת פנים שיש, דומה לסבא שלי, מניף את ידו. "שבעס", הוא אומר, כמעט מתחנן, "שבעס". עוד דקה וחצי של חרדה כבושה וזיכרונות חנוקים - והכול נגמר.
רמת גן החילונית מקבלת אותנו עטופה בקורי-שינה והאנג-אובר של בלייני שישי. פיצוציה 24/7, אישה בטרנינג צועדת נמרצות לאורך הרחוב. שקט. שום זכר לדרמה שמתחוללת בסך הכול חמישה קילומטרים מפה. "הם צריכים אותנו", אומרת לי החברה שלי כשאנחנו מפזרות שארית של חבילת עוגיות על צלחת כדי ללוות את הקפה של הבוקר. "הם פשוט לא מבינים כמה הם צריכים אותנו".