איך אני יודע שהתבגרתי, או בלשון אחר "הזדקנתי"? פשוט מאוד: אין לי עצבים לתרבות הנונסנס ששטפה את חיינו, אינני צוחק מההומור העכשווי הרדוד ואינני מבין מה מצחיק אתכם לראות סטנדאפיסטים רפי שכל עם ידע אפס. מדוע צריך לראות בטלוויזיה נערה שאינה יודעת מי אלה בן גוריון, יצחק בן אהרון ונלסון מנדלה?
כשצפיתי בחגיגת יום ההולדת ה-87 של נשיא המדינה התשיעי שמעון פרס בקאמרי, אפילו, אני מודה, התרגשתי מלהקות הזמר שהזכירו כי פעם הייתה אדמה ולא רק נדל"ן, היה תום ולא רק מניפולציות, הייתה שמחה אמיתית ולא רק שיווק של ברק ופירוטכניקה בימתית. נזכרתי שהייתה לנו (כן, לנו) מדינה ולא שתי מדינות.
ועכשיו, אינני צוחק מהומור טפל וגס ומהופעות וולגריות על הבמה, ואינני נלהב מהבל היופי ושקר החן ולא מכל תמונת פוטושופ של "פצצת יופי", ואינני מתבייש להודות שהערצתי את שייקה אופיר ואת הגששים. הם באמת הצחיקו אותי.
כך גם בפוליטיקה, חלקתי על בגין ועל בן גוריון אבל אי אפשר שלא להתייחס למה שאמרו ועשו. בגין ביטל את תקנות ההגנה לשעת חירום והכיר בזכויות עקורי איקרית וברעם, ידע לומר את דברו ולא להתקפל ולא כמו היום: החלטה, התקפלות, החלטה, התקפלות. עובדים עלינו בעיניים.
אפשר להזדקן בכבוד בלי להיות מיושן וטרחן
כן, למרות היותי חילוני מוצהר וליברל חסר תקנה, ידעתי לכבד את אלה שייצגו את הממסד הדתי היהודי, המוסלמי, הנוצרי והדרוזי. אבל כאשר אני שומע את הפנינים (ובשמם האמיתי הנאצות והקללות) של מנהיגי הדת של ימינו אני מתחלחל, וכאשר אני שומע את הנרטיב הפוליטי של עסקני ציבור שראו עולם במגזינים בלבד אני תוהה לאן פנינו מועדות.
כן, אני בלשן ואוהב שפות, אוהב את ההפריה ההדדית בין העברית והערבית. אבל כאשר במילון אבן שושן החדש מטים את המילה "כוסית" ו"זובור", אני מבין שהכיבוש אכן משחית גם את שפת הקודש. אינני סולח על הזנית השפה מדי יום בערוצי התקשורת, ומעדיף לשמוע את ירון לונדון ואת אילנה דיין ולא את עילגי השידור האחרים.
רק בדבר אחד אני מוכן לוותר על הרשמיות - השימוש במושגי המחשב. אני רוצה לסמס ולא למסרר, ומבקש קצת רחמנות מהאקדמיה ללשון עברית, כי אפשר להזדקן בכבוד בלי להיות מיושן וטרחן.
אינני מוכן לקבל את הגישה או הטענה שזו רוח הדור. צריך לנסות לחזור לשפיות ולהילחם בהזיות, בגז הצחוק וגז הבכי.
אז האם, כמו שאמרתי בהתחלה, הזדקנתי? לא ממש. אני פשוט מסרב להיות וולגרי ונמנע מקריאת דברי ההבל וסודות חייהן של נערות הזוהר התל אביביות. פשוט לא מעניין אותי. אלה ידיעות ששוטפות את חיינו ומרדדות אותנו עד לאבדון בכל התחומים. כמה חבל...