הבטתי במשפט הקודם לפני למעלה משעתיים. לא הזלתי דמעה. לא בכי של ממש, לא לחלוחית, לא דליפה, לא זליגה, לא שפריץ. יובש. אולי אחרי החולצה השחורה, הג'ל בשיער, השרירים המנופחים, הניימדרופינג של בוב דילן, החיקויים של מריאנו אידלמן ב"ארץ נהדרת" ומיקי גבע ב"שבוע סוף", פרויקט "כשיאיר יבוא" ב"מצב האומה", איפה הכסף, הגנקי, מה ישראלי בעיניך, מה אתה רוצה שיכתבו על הקבר שלך, כבר לא נשאר מקום של חסד ליאיר לפיד כותב הטורים.
אז עליתי לקפיטריה בבניין שבו אני עובד, ביקשתי הפוך גדול בלי קצף. חזרתי, שוב הסתכלתי על משפט הפתיחה של הטור הזה. אולי בתקווה שזה באמת הטור האחרון שלו, אולי מתוך ידיעה שבתוך קדנציה או שתיים הטור הזה כבר לא יהיה האחרון. אולי כי ההפוך היה חם מדי ורציתי שיצטנן.
גאי טלז אמר שהכתיבה הגדולה עוסקת בפרטים הקטנים, כותב לפיד ומיד מתאר איך נראה אדם שכותב את הטור האחרון שלו למרות שהיה עדיף לו לדמיין איך נראה האדם שקורא את הטור האחרון שלו, כי הפוליטיקה הגדולה עוסקת במצביעים הקטנים. אז נתקן את המעוות: הקורא הממוצע לובש ג׳ינס מדגם שהוא לא זוכר ובטח שאינו מתכוון להוריד את מכנסיו כדי להציץ בתווית, חולצת טריקו ירוקה שמבליטה את גוון העיניים כי זה מה שהאנשים מצפים ממך לעשות כשאתה נולד עם עיניים בהירות, נעלי אולסטאר כחולות שסוליית השמאלית קרועה זכר לפלטפוס בכף הרגל.
מגיש בטלוויזיה לא, טור בעיתון כן
בינואר השנה, כשלפיד הודיע על כניסתו לפוליטיקה, הוא הפסיק במקביל לעבוד בטלוויזיה. אבל המשיך לכתוב את הטור הזה כאילו כלום. כולם תהו מדוע הוא לא מוותר על המשכורת ותעודת העיתונאי אלא ממשיך לבנות על פריבילגיה שאין לפוליטיקאים – אכסניה מכובדת לטור שבועי, פלטפורמה בוטה להגיגיו ואמצעי ישיר ללב הציבור ועקיף עבור האצבעות שאוחזות בפתק הנכון בקלפי – אבל זה לא הזיז לו. הטור המשיך להגיע אליכם מדי יום שישי.
לפיד מפחד, כפי שהוא כותב בטורו האחרון, מהשבוע הבא ומהחלל הריק, אבל למעשה הוא מפחד שבלי הטור יהיה לו קשה יותר להיות פוליטיקאי, להגיע לעם, להיות רלוונטי. איך הוא אמור להתקיים עכשיו, אחרי שהדודה הממוצעת שלכם תפסיק לגזור את הטור ולתלות על המקרר בשביל לזכור מה לומר לבן שלה ביום הראשון ללימודים, לפני שהוא מתגייס, לפני החתונה, או כשהיא מוכנה בפעם הראשונה לציין את האוטיזם שלו. היכן לפיד יזכיר את אבא שלו טומי, איך הוא יספר סיפורי גבורה מהצבא, מהרחוב ומהעיתונות, מתי יוכל עוד להפליא בשבחיו ההומניים והמקצועיים אם לא על נייר העיתון ליד הקפה, הסיגריות והחברים לפרלמנט של שישי.
מדי שבוע, בטור שלו, ובמיוחד בטור האחרון, לפיד ענה בהתמדה על השאלה "מה ישראלי בעיניך?". התשובה בעיניו, כמובן, היא יאיר לפיד. הוא הרי היה שם כל הזמן. לבנון, ידיעות, נהג מונית, אשתו, לידות, תיקון שגיאות אוטומטי, אפילו המאייר שלו נושא את שמו של אחד מאלילי הזמר העברי. ובתור האדם הכי ישראלי הוא יודע מה ישראלי בעינינו, מבין היטב איך לדבר לישראלים, מסנן מתוך שינה מה הישראלים רוצים שיהיה כתוב להם על הקבר. המומחיות שלו – לכוון למכנה המשותף הישראלי הממוצע ביותר, אבל בלי לגרום לו לחשוב שהוא בינוני – היא זו שאמורה להביא לו לא מעט מנדטים של אנשים ישראלים, רגילים, ממוצעים, אלה שקוראים באדיקות את הטורים שלו, אוהבים את כולם בלי יוצא מן הכלל, מחבבים את הניימדרופינג הכל כך מעושה, נשארים תמיד עם טעם טוב בפה. זה לא בהכרח דבר רע, אבל זה לא מה שדרוש ממנהיג.
אז היה שלום ותודה שכתבת. וזה.
>>למרחיקי לכת, צפו בפרק האחרון של מ.ק. 22 שמנסה לפענח את דמותו "הכי ישראלית" של לפיד