"חבל שלא באת, היה יאמי", אמרה חברתי בעצב. "נכון, אכלנו מולים, אבל היו גם דגים כשרים ועוד כל מיני דברים שהיית יכולה לאכול".
לא יודעת, בריתה במסעדת פירות ים זה טעים? כי לרגע לא עלה על דעתי לנסות; מבחינתי מדובר בהצעה מגונה שאפילו לא שווה ריור. שומרי כשרות לא יכולים לאכול ממטבח שמוגשים בו שרצים, וסתם לשבת במקום כזה על כוס מים – יגרום לי להרגיש כמו צמחונית בדוכן שווארמה.
גם העובדה שאלעד, עם כיפה סרוגה וסט עקרונות קשיח, בחיים לא יצטרף אליי לאירוע שכזה - לא הוסיפה לי מוטיבציה להגיע. אבל לחברתי לא היה מושג על מה אני מדברת. זר לא יבין זאת, וברגעים כאלה היא קצת זרה.
"בפעם הבאה פשוט תגידי שאת לא מרגישה טוב", הציע אלעד, וזה לא היה לגמרי שקר; חוסר שייכות כרוני הוא סוג של מחלה. אבל איכשהו, התרגלתי.
הרב אהרוני? נשמע מעניין
רוצים לעצבן אותי? תגידו שאני לא נראית דתייה. רוצים לעצבן אותי עוד יותר? תשאלו אם אני "דתייה דתייה או ככה, את יודעת, לייט כזה?"
מה זה דתייה-דתייה? לא זוכרת מתי אני שאלתי מישהי אם היא חילונית-חילונית. ומה זה לייט? מה אני, מרגרינה? כן נראית, לא נראית, אם אנחנו בענייני לוק פשוט תגידו שהג'ינס הזה יושב עליי פצצה, תודה, שלום.
לא יכולה לסבול את התבניות האלה, את המגירות שמנסים לסגור עליי, שמשאירות אותי בלי אוויר, בלי שמץ של ייחודיות או אופי.
אבל אחרי שהפתיל הקצר שלי כבה אני נאלצת להודות שכן, זה קצת מסובך לחיות לפי מערכת אמונות ודעות שלא בהכרח מתכתבת עם מגזר כזה או אחר.
אם לנסות לפשט את הנושא הכה מורכב הזה, ברמה הפרקטית אני מן הסתם נחשבת לדתייה; מאמינה באלוהים ובמסורת, שומרת על שבת וכשרות, ושולחת את ילדיי לחינוך הדתי, שהוא בעיניי הטוב ביותר, נקודה.
מצד שני, מנטאלית, אני קרובה יותר לחבריי החילונים; ליברלית בדעותיי, לא מגיבה טוב להגיגים חשוכים בשם הדת, ומתייחסת לעמדות הרבנים כמו למתכונים של אהרוני: נשמע מעניין, שסבתא שלי תנסה.
מעבר לתחושת חוסר השייכות התמידית שמעורר קונפליקט שכזה, הבעיה מורגשת בעיקר בגזרה החברתית.
אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה, מכירים? ובכן, החברים שלי הם, למשל, חילונים שמבינים שלעולם לא אוכל להשתלב עד הסוף באורח החיים שלהם. מטיולי שבת משפחתיים ועד לאירוח בביתה של בשלנית שמתמחה בהקפצת סרטנים – כשאת לא יכולה להיות חלק מסיטואציות פשוטות ושגרתיות שכאלה, החברות תמיד תהיה תחומה בין גבולות ברורים, גם אם הקשר הרגשי הדוק.
כמה פעמים רציתי להתאייד הביתה?
עם חבריי הדתיים לעומת זאת, זה פשוט יותר מהבחינה הפרקטית אך מסובך לעתים ברמה המנטאלית. כן, יש גם דתיים כמוני, שומרי שבת ופתוחים לעולם, אבל כמה פעמים מצאתי את עצמי יושבת עם משפחתי המורחבת או עם חברים חובשי כיפה, ופשוט רוצה להתאייד הביתה?
על הספסל בבית הכנסת, באירוע משפחתי קטן או בערב קישים כשר למהדרין – לסתום את הפה זה משהו שלמדתי בדרך הקשה, אחרי ברוגז פה והחמצת פנים שם.
החלטתי שאין טעם לקלקל אווירה טובה רק כי מישהו פלט שאם הבן שלו היה הומוסקסואל, הוא היה זורק אותו מהבית, קורע את החולצה ויושב עליו שבעה. מצד שני, האם אני יכולה לחוש אהבה, קירבה של ממש כלפי חבר שתפיסת עולמו אכזרית בעיניי?
כך, מערכות יחסים מסוימות דעכו על סעיף פערים מנטאליים בלתי ניתנים לגישור.
אבל הקשרים שלי עם חבריי הדתיים מאתגרים לא רק בשיאם, אלא עוד לפני שהתחילו. דוגמה: בפסח האחרון ישבתי לי בגינה ופטפטתי עם שתי אמהות חמודות לאללה. התחיל שיח מעניין שבאופן מפתיע לא עסק רק בהמלצות על חיתולים סופגים, עד שאחת מהן שלפה שפתון בטעם תות ותהתה: "רגע, 'לובלו' זה כשר לפסח?"
הקמט העמוק שנחרש במצחה כאילו אמר לי: 'מדובר בסוגיה מטרידה במיוחד, אם לא הבנת, אז הואילי נא למחוק את החיוך מפרצופך ולהתמזג בנוף'.
נפתח דיון רציני בין השתיים; זו אומרת שברור שהשפתון כשר כי מה כבר יכול להיות פסול בתות; וזו אומרת שאם אין הכשר כתוב ומפורש על התכשיר - אסור לגעת בו.
איך אסביר את זה, בשנייה הלך לי כל הליבידו.
"את כל כך מגזימה, סתם פוסלת אנשים", נזף בי אז אלעד, אבל אני לעולם לא אוכל להתחבר באמת עם מישהי שעניין כזה הוא בעל חשיבות עבורה. ומכיוון שאני גרועה בטיפוח קשרים שטחיים של היי-ביי, ויתרתי מראש; נתראה שוב בגינה? יופי. לא ניפגש יותר לעולם? גם טוב.
חברים שהם ליברלים אמיתיים
כמובן, העולם לא צבוע רק בשחור ולבן, וקשרים בין אנשים לא נשענים על מכנה משותף בלבד. כבר נמשכתי בחיי לטיפוסים שונים ממני במהות, שסגנון חייהם או צורת החשיבה שלהם היו הפוכים אפילו משלי, אבל הכימיה והניצוץ שנדלק – ניצחו הכל.
אלא שמדובר במקרים יוצאי דופן. ההנחה שאנחנו נוטים להתחבר עם אנשים שדומים לנו ולכן ניתן להרכיב זהות של אדם לפי תמהיל חבריו – עובדת לגמרי.
וכך, מבט מהיר בסביבתי הקרובה יגלה שני עולמות שמתנגשים זה בזה בלי סוף: מצד אחד חברים שהם דתיים שפויים, עם פחות טכניקה ויותר נשמה; מצד שני, חילונים שפויים לא פחות, שהליברליות שלהם אמיתית ומיושמת בשטח; הם מגלים סובלנות לשונה מהם ולא כופים על אחרים את עולם הערכים שלהם.
ומי אני? הייתי אומרת: דתייה יותר מכל החילונים, וחילונית יותר מכל הדתיים. ולא, זה ממש לא משבר זהות. זאת פשוט אני.