אתחיל מהסוף: גיא הביא הביתה תעודה פצצה. לי בגילו כבר היה "כמעט טוב" במתמטיקה, אבל הוא "שולט היטב" בכל המקצועות, חוץ מאשר בבריאות, מקצוע שבו הוא רק "שולט". מה בדיוק לומדים בשיעורי בריאות והאם העובדה שהוא לא מצטיין בהם פירושה שלא יוכל להיות כירורג - אני עוד אברר.
בינתיים אני נזכרת בטקס פולני מעט שהיה נהוג בילדותי: מדי סיום מחצית, ביום חלוקת התעודות או מקסימום כעבור יומיים, היינו נוסעים לסבי ז"ל כדי להציג בפניו את הישגינו. עבור אחותי המצטיינת הייתה זו פרזנטציה מבורכת אבל לי, התלמידה שעליה נכתב בכל תעודה ש"אינה ממצה את יכולתה", היה פחות במה להשוויץ.
הנחמה הייתה ששתי התעודות, שלי ושל אחותי, זכו לאותה תגובה. סבי ניצול השואה היה מגיב תמיד על כל דבר בהנהון קל; אם יצא מגדרו מרוב התלהבות או התאכזב עמוקות – לא ניתן היה לדעת. ובכל זאת, משלב מסוים – כיתה ה' להערכתי – התחלתי להציג בפניו את התעודה מהמחצית הראשונה של כיתה ג', שנה אחר שנה. עם "כמעט טוב מאוד" בחשבון, היא הייתה המרשימה ביותר.
כשאני מסתכלת עכשיו על התעודה של גיא, אני חשה צביטה קטנה בלב, מודה. אם בתקופתי היו מחלקים תעודות כאלה, הייתי מראה אותן לסבא שלי בלי שום בעיה: אין שום סיכוי שהוא היה מבין מה כתוב בהן.
* * *
הוואטסאפ הכיתתי שלנו בהיסטריה: "מישהו יודע מה זאת אומרת 'במידה רבה מאוד'?", שואל אב מודאג, "זה טוב, זה לא טוב, מה נסגר?"
"תסתכל במקרא של התעודה", עונה לו אחת האמהות, והאמת היא שגם אני קצת התבלבלתי במבט ראשון. כלומר, "במידה רבה מאוד" נשמע לי חיובי בסך הכל, אבל מה הבעיה לכתוב "מצוין" או פשוט 100? נראה שהאבולוציה של התעודות מכתיבה מבנה שהולך ומשתכלל, משתכלל מדי.
בואו נראה: בשנות השישים והשבעים, "נכשל" היה ציון בתעודה. אני זוכרת בפירוש תעודה שהתגלגלה לידיי מהתקופה הזו: לתלמיד שהיה גרוע במקצוע מסוים, נכתב שחור על גבי לבן שהוא כישלון. בלי התנצלויות, בלי הסברים. באותה תקופה, מורים בבתי ספר מסוימים גם כפכפו תלמידים פה ושם, וכשהמורה נכנס לכיתה, כל התלמידים היו עומדים לכבודו בדממה.
בשנות השמונים והתשעים התקדמנו: הציון "נכשל" הוצא מהתעודות, וסקאלת הציונים נעה בין מצוין לבלתי מספיק, לצד ציונים במספרים. בשנים הבאות המספרים כבר נשארו מחוץ לתעודה והמורים הסתפקו במילים בלבד, עד שלא מזמן תעודת בית הספר הפכה למסמך שכולו דיפלומטיה ועיגול פינות.
מישהו כנראה החליט שציונים כמו "בלתי מספיק" או "כמעט טוב" - שלא לדבר על סתם 60 - עלולים לייאש את הילדים ולפגוע בנפשותיהם הפריכות. כך קרה שכיום ליד כל מקצוע כתובה הציפייה של המורה מהתלמיד, ולצדה הערכה מילולית זהירה. יש מצב שמורים מנסחים את התעודות עם פסיכולוג צמוד? הנה אני פותחת את התעודה של גיא, לדוגמה:
אנגלית: מכיר את האותיות וצליליהן - במידה רבה מאוד; קורא בשטף את הטקסטים הנלמדים - במידה רבה מאוד.
מתמטיקה: פעולות החשבון במספרים טבעיים - שולט היטב; גאומטריה - שולט היטב.
תלמידים פחות טובים יקבלו ציונים כמו "מתקשה" או "במידה מועטה מאוד".
"ככה מנתקים את הציון מהילד עצמו", מנסה חברתי הפסיכולוגית לנתח, "המטרה היא להעביר לילד מסר שיש הפרדה בין הזהות שלו לבין ההצלחות או אי ההצלחות בלימודים". אי הצלחות, אתם מבינים? אי הצלחות!
"תגידי כישלון, רבאק, מה זה אי הצלחה?" אני שואלת אותה, והיא נותנת בי מבט חמור: "את נורא שלילית". שאלוהים ישמור אותי מהפוליטקלי קורקט. אלרגית לפוליטקלי קורקט!
* * *
העניין הוא, שיותר מדי אנשים מבסוטים מאוד מהדיפלומטיות הזאת. מכירים את ההורים האלה שביום חלוקת התעודות, כועסים על כל העולם ומתייחסים אליהן כאל מסמך פולשני שמחלל את ילדינו המתוקים? "יואבי שלי הוא לא רק מספר", כתבה חברת פייסבוק ותיקה שלי, "אני לא צריכה שהמורה שלו תספר לי עליו, אני יודעת טוב מאוד מה יש לי בבית".
"לעזאזל התעודה, אני נותנת לתומר שלי ציון 100 באהבת בעלי חיים", כתבה מישהי והעלתה תמונה של בנה מלטף את הכלב המשפחתי: "והשנה הוא גם הפך לטבעוני!"
הגדיל לעשות זוג הורים שהעניק לילד תעודה משפחתית כדי לכפר על זו שקיבל מבית הספר: "שמחה - מקפיד מאוד; תבונה - מצטיין; דמיון - מפותח מאוד; חוש הומור - עד בלי די", נכתב בתעודה שהפכה לוויראלית, ובצדק. רעיון יפה, אהבתי.
ועדיין, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לימים שבהם בית הספר היה קצת בית חרושת לציונים. כשהתעודה הייתה תעודה ואנחנו ידענו בדיוק למה מצפים מאיתנו כי הכל היה כתוב ברור, שחור על גבי לבן.
הדבר היחיד שמוצא חן בעיניי בתעודות היום, זו ההתייחסות העדכנית לנימוסים והליכות: בעבר היחס להתנהגות התלמיד תפס בקושי שורה וחצי בסוף התעודה, היום כישורים חברתיים והתנהגות מפורטים על פני עמוד שלם, לפני ההישגים בלימודים. זה טוב והגיוני למרות שבואו נודה - התנהלות אישית ויחסי אנוש לא באמת משפיעים על התקדמותם של התלמידים, לאוניברסיטה מתקבלים גם סוציופטים.
* * *
לאן תוביל אותנו האבולוציה של התעודות, אני חוששת לדעת. לא אתפלא אם מתישהו תלמידים יקבלו תעודות עם ציונים כמו "לא נורא", "יהיה בסדר" או "סבבה". זה לא מקרי בעיניי, שככל שהיחס כלפי התלמידים הופך זהיר ורגיש בהגזמה, כך מעמד המורים הולך ופוחת. כשמסגרת קשיחה הופכת לחבילת צמר גפן, כשילדים מטופלים בכפפות של משי במוסד שאמור להכין אותם לחיים - הם שוכחים מי הבוס.
התעודות האלה גרועות מאוד לדור האייפון והפייסבוק, לילדים המפונקים שרגילים לסיפוק מהיר. הייתי מחזירה את התעודות של פעם ולו משום שאני בעד לדבר דוגרי, תמיד. בן אדם צריך לדעת איפה הוא עומד. לקבל את האמת בפרצוף זה אולי לא נעים, אבל רק ככה אפשר לצמוח.