אם הייתי חסידת גור, יש מצב שהייתי מתאבדת. זאת המסקנה שלי אחרי שקראתי על חייה ומותה של אסתי וינשטיין, והאמת היא שסבלה היה כה רב, שאני לא יודעת מה היה שובר אותי קודם: האם העובדה שמותר לי לשכב עם בעלי רק פעמיים בחודש, בחושך מוחלט, ורק לצרכי פרו ורבו?
או אולי הקטע הזה של החתונה עם גבר זר שפגשתי רק פעם אחת ואין לי מושג מי הוא בכלל? אולי הייתי נכנסת לדיכאון טוטאלי מהתחרות הסמויה עם שכנותיי מי נכנסת להריון ראשונה ומי עושה יותר ילדים? או פשוט מזה שבעלי לעולם לא מעלה את שמי על דל שפתיו, אלא קורא לי "תגידי" ו"בואי רגע"?
לא הכרתי את אסתי וינשטיין אבל אני אוהבת אותה כל כך כי קראתי את הספר שלה שהופץ ברשת, שבו תיארה עד כמה הייתה בודדה ועזובה בזוגיות ובחיים באופן כללי, ונזכרתי פתאום בסיטואציה ספציפית ביותר: אני בת 16, יושבת באוטובוס בקו 34, בדרכי מהאולפנה בבני ברק לביתי ברמת גן. מולי עומד זוג חרדי עם עגלה ותינוק – הם נראים לי צעירים מאוד, כמעט בגילי. להפתעתי, הגבר עומד בנחת, בעוד שהאישה מנסה להסתדר עם התינוק שהיא מחזיקה ביד אחת, ועם העגלה הפתוחה ביד השנייה.
ואז, כשהם מתכוננים לרדת, זה מגיע: הוא מואיל בטובו לקחת ממנה את העגלה, והיא משפילה מבט ואומרת "תודה".
ה"תודה" המנומסת והמרוחקת שלה לא יצאה לי מהראש במשך זמן רב - מעולם לא הייתי מעלה על דעתי שגבר ואישה שחולקים בית וילד וחיים, יכולים להיות כה זרים זה לזה.
זו בדיוק הזרות שעליה דיברה וינשטיין בספר שלה. "שעשני כרצונו", היא קראה לו בהשראת ברכות השחר, ואני, שמעמוד לעמוד הלכתי והצטמררתי, רק חשבתי - ברוך שלא עשני חרדית.
* * *
אין לי בעיה עם חרדים, יש לי בעיה עם אורח החיים החרדי, שהכללים והאיסורים הנהוגים בו מדרדרים אנשים לשפל רגשי, חברתי וכלכלי. אני יודעת כי לפני שלוש שנים, במסגרת כתבה שהכנתי על גירושים בעולם החרדי, הגיעו אליי סיפורים שהדירו שינה מעיניי - סיפורים שיכולים להתרחש רק בכת סגורה ומסוגרת.
בכולם חזרו אותם מוטיבים: חוסר ניסיון מיני וחברתי, היכרות בלתי מספקת לפני החתונה והתפכחות - שהובילו לפירוק החבילה ולפרק ב' מאתגר במיוחד. בחברה החרדית גירושים הם עדיין מילה גסה, וגרושים הם אנשים סוג ב' שיש להרחיק מהם את ילדיהם. עכשיו תארו לעצמכם איך מתייחסים שם לגרושה שבחרה לעזוב את הדת.
"בעיר זו ילדתי את בנותיי ובעיר זו מתתי בגלל בנותיי", כתבה אסתי וינשטיין, חסידת גור שיצאה בשאלה, במכתב ההתאבדות שהשאירה אחריה. במכתב טענה שרבנים הורו לבנותיה לנתק איתה כל קשר; הבנות מצדן אומרות שהיא זו שנטשה אותן ולכן ניתקו איתה קשר, אבל אתם יודעים מה, זה בכלל לא משנה.
זה לא משנה כי יש כל כך הרבה סיפורים של חוזרים בשאלה שההורים "קורעים עליהם קריעה"; רבנים בציבור החרדי בפירוש מנתקים חוזרים בשאלה ממשפחותיהם, לכן היה לי כה מוזר לקרוא את דבריו של אבישי בן חיים, כתב ופרשן לענייני חרדים, שהתלונן בפייסבוק על "העוול הנורא שנעשה למשפחתה של וינשטיין בעיתונות". סליחה, על מי בדיוק אתה מסנגר פה? על בנות שהתנתקו מאמן - ולאחר שהתאבדה מרוב צער, מגיעות להלוויה למרר בבכי?
יש לי בקשה קטנה, ובאמת שאני מתכננת לחיות עד 120, אבל בבוא העת, עשו לי טובה - מי שלא מקבל אותי בחיי, שלא יבוא עם פרחים אחרי מותי, בסדר? כשכל העיתונים והאתרים חגגו על "החיבוק של הסבתא החרדית והנכדה החילונית", ובישרו ש"מאות הגיעו ללוות את וינשטיין בדרכה האחרונה" – אני רק תהיתי: איפה הייתם אתמול? ולפני שבוע? חוכמה גדולה, לבכות בהלוויה; כשהייתה בחיים לא הרמתם אפילו טלפון.
* * *
יש משהו נורא ואיום בחברה החרדית: מוחקים בה לא רק את האינדיבידואליות ואת הטעם האישי, אלא גם סממנים של גיל וניסיון חיים. תראו מה קורה שם: ילדים בני שש מגדלים את אחיהם הקטנים כאילו היו הוריהם; ההורים מתחתנים כשהם בעצמם ילדים ואפילו לא יודעים איך באים תינוקות לעולם.
מצד אחד הילדים מאבדים את התמימות כשהם נושאים בעול המשפחה, מצד שני כשהם בעצמם מקימים משפחות, הם כה צעירים וחסרי ניסיון, שקשה להתייחס אליהם כאל מבוגרים. עולם הפוך, הפוך עולם – הכת החרדית לא תחזיק לנצח, אבל לצערנו, גם לא תתפרק מחר.
אני יודעת מה חרדים מסוימים יגידו עכשיו – "למה להכליל?", הם ישאלו, "הנה, אנחנו חרדים וטוב לנו". אבל אם אתם קוראים את הטור הזה, אתם לא באמת חרדים; לחרדים אין אינטרנט. חרדים לא זזים מילימטר בלי שהרב יאשר להם. חרדים לא מעלים סלפי. כך חיה אסתי וינשטיין, והטרגדיה שלה, כמה חבל, לא תשנה דבר במגזר החרדי.
ובכל זאת אני רואה אור בקצה המנהרה; התקווה שלי הם חבריי החרדים מהפייסבוק. אלה שמסתובבים ברשתות החברתיות, מעלים סלפי וסרטונים וממים ומסדרים לעצמם תפקידי ניצב ב"שטיסל", למה לא?
"חרדים שהתפכחו", אני קוראת להם, כי בכל זאת יש להם פאות וכיפות שחורות וחולצות לבנות מעומלנות, אבל הניצוץ בעיניים מסגיר שהם נמצאים בעיצומו של תהליך.
יש לי בפיד לא מעט כאלה, רובם אנשי תקשורת, מסודרים בקליקות של עיתונים חרדים ותחנות רדיו עם הכשר ממי שצריך.
לעתים נדירות הם כותבים פיסות אינפורמציה מחייהם האישיים; ברור שהם עברו המון, אבל הם לא באמת מדברים על זה, רק רומזים. זו התגרשה וספגה נידוי חברתי וכלכלי; זו בחרה שלא להתחתן וסיבותיה שמורות עמה; ההוא נישא בגיל 27 למישהי שהכיר שלא בשידוך; וזה התגרש ומעלה תמונות מרגשות עם בנו היחיד. ויש גם אנשי עסקים שרואים עולם ומאפרות עם ליפסטיק אדום ממש.
הם מחוברים לטכנולוגיה וגם לעצמם, והם יכולים לחשוף את האמת שמאחורי הקלעים של העולם החרדי.
* * *
אז קדימה, חברים, לא צריך לחכות להתאבדות הבאה בשביל לדבר על הסגפנות, על האיסורים הבלתי אפשריים, על הצביעות. ספרו הכל; מה קורה שם בחדרי חדרים, מה גרם לכם לפקוח עיניים? איך מוצאים חברים חדשים אחרי שעוזבים את השטיבל, ומה עושים עם קרובי משפחה שנשארו תקועים במאה ה- 19 ומנתקים אתכם קשר?
ספרו על רבנים שהם סוטים גמורים, על בגידות ורומנים בתוך משפחות מושלמות עם 12 ילדים מתוקתקים, על התעללויות שמושתקות. וגם סיפורים יומיומיים אתם מוזמנים לחלוק, כאלה שלאו דווקא מספקים כותרת אבל יש בהם כל כך הרבה חוסר חיים, שמה הפלא שהמוות מגיע בטרם עת?
אני עוד זוכרת את אותה מרואיינת חרדית שסיפרה לי שהייתה הולכת למכולת חמש פעמים ביום כי המוכר היה כל כך נחמד אליה ולבה שיווע למעט תשומת לב גברית; לא ייאמן לאיזה שפל רגשי אפשר להגיע בגלל הכללים הנהוגים במגזר הזה.
הסיפור של וינשטיין עצוב בעיקר כי את הסבל הזה אפשר היה למנוע. בדידות היא לא מחלה סופנית ולא כאב כרוני בלתי הפיך; בבדידות אפשר לטפל, והשלב הראשון הוא להבין שאתה לא לבד.
ספרו הכל, חברות וחברים. היו אמיצים, אווררו את הסודות; הגיע הזמן להתיר את קשר השתיקה. לאסתי זה כבר לא יעזור, אבל כך אולי תצילו את החרדי האובדני הבא.