ומה אם אמנון אברמוביץ' היה בוכה? אני רצינית, תחשבו על זה רגע: מה אם פתאום הייתה בורחת לו דמעה ואז עוד אחת ועוד כמה כי באמת הוא כמעט נשרף בטנק במלחמת יום כיפור והביאו אותו לבית חולים עטוף בסדין כי הוא היה לפיד בוער ואף אחד לא חשב שהוא יחיה בכלל אבל אחרי עשרות ניתוחים והשתלות הוא הצליח להישאר בחיים, ועכשיו מישהו עומד מולו וצועק לו "בוגד, חבל שלא נשרפת בטנק למוות" – אני חושבת שבמצב כזה מותר לבכות, לא?
האם זה כה מופרך, להתפרק קצת מול המצלמה, לצאת לרגע ממשבצת הפרשן המעונב וקר הרוח ולהתחבר שוב לחייל הפצוע שהיית, זה שאבי הפצועים שמחה הולצברג ז"ל היה מבקר מדי שבוע ויוצא מהחדר שטוף דמעות כי אי אפשר להסתכל עליך מרוב שאתה שרוף?
אני לא מכירה את אמנון אברמוביץ', אבל אני מניחה שכמו חיילים אחרים שנפצעו קשה, גם אצלו הטראומה עדיין חיה וקיימת. אז למה לא לאבד קצת את השלווה המפורסמת מול פעיל ימין שקורא לך "בוגד"? מה כל כך דחוף להמשיך לצעוד לצד השוטרים בנונשלנטיות כזאת ואחר כך לדבר עם עמית סגל באוטו כאילו כלום לא קרה?
לא שאני מאחלת לאברמוביץ' לבכות, הוא כנראה כבר בכה מספיק בחייו. רק שלפעמים, כשאני רואה פעילי ימין מאחלים מוות לעיתונאי השמאלני שסימנו כאויב, אני תוהה למה לא לנער אותם קצת, לארגן איזה טוויסט ספונטני בעלילה, כזה שיחבר אותם בחזרה למציאות.
בזכות לוחמים כמו אמנון אברמוביץ' יש לכם מדינה, יא מוגי לב כפויי טובה.
* * *
הנה משהו שפעילי ימין קיצוני יודעים לעשות מעולה: לגרום לימנים לחוש אהדה לאנשי שמאל. אני הרי לא ממעריציו של אברמוביץ', האג'נדה שלו רחוקה שנות אור מתפיסת עולמי, אבל הסרטון הזה. אני עדיין מזועזעת, וזה לא יעבור לי בקרוב. ואני גם פוחדת: אם בנאדם מרשה לעצמו לקלל ככה ליד שוטרים, מה היה מסוגל לעשות אם לא היו בסביבה?
התנהגות השוטרים עוררה בי זעם לא פחות מההצגה של פעיל הימין; איך הם צועדים להם בנחת ליד אברמוביץ' בלי להגיד מילה, מניחים לטיפוס הזה להשתולל ללא הפרעה. איך אני, כאזרחית, יכולה להרגיש ביטחון בעולם שבו שוטרים שותקים בסיטואציה כזאת?
אבל כמו שקורה בהרבה סרטונים ויראליים, הדרמה האמיתית הגיעה רק אחר כך, כשהחלו להתברר העובדות מאחורי הקלעים.
"מה עשית בצבא?", שאל גיא לרר את כוכב הסרטון עופר גולן.
"מה?", שאל גולן, ומיד היה ברור מה הוא לא עשה בצבא: לא נלחם בשום מבצע, לא נהג בשום טנק, לא היה מוכן למסור את נפשו למען הארץ הזאת, בניגוד לאברמוביץ' למשל.
"מה עשית בצבא?", חזר לרר ושאל, בעוד גולן ממשיך להתחמק בחוסר אלגנטיות מביך; תגיד לי, פעיל ימין חמום מוח, הגעת לאולפן אחרי שאיחלת לנכה צה"ל להישרף בטנק, לא חשבת שישאלו אותך את השאלה הבסיסית הזאת? ואולי זה הגיוני, אחרי הכל; רק מי שהיה ג'ובניק בקריה, רק מי שאין לו מושג מה זה אחוות לוחמים או טנק בוער, יכול לקלל כך לוחם שנפצע.
כי בסוף, אחרי עוד כמה התחמקויות ("אהממ מה השאלה?"), הצליח לרר לחלץ מגולן את עברו הצבאי: "אני אה בגלל קרע בברך, אה, אתה יכול אהממ לבדוק את זה בתיק הרפואי שלי, אז בגלל זה אני הייתי ג'ובניק בקריה".
אגב, אני לא רוצה להתחיל לערוך פה רשימות, אבל תבדקו את עברם הצבאי של פעילי ימין אלימים ומפורסמים, לעומת אנשי שמאל מובהקים שחוטפים קללות ונאצות; מצפות לכם כמה הפתעות. כן, יש שמאלנים פטריוטים.
"נו מה", אומרים כל מיני אינטליגנטים, "ואם גולן היה קרבי ואברמוביץ' חייל פשוט, אז כן מותר לקרוא לו בוגד?". ובכן לא, אבל אם העברת שלוש שנים בקריה, קל וחומר שאתה צריך לסתום את הפה מול נכה צה"ל שמסר את נפשו למדינה.
* * *
זה היה שבוע גרוע לימין, אבל לא רק בגלל התקרית הזאת. בית המשפט קבע שאורן חזן עסק בסרסרות וצרך סמים קשים - אולי לא ביג דיל כשאתה מנהל קזינו, אבל כחבר כנסת מכהן יש פה טיפה בעיה.
אבל חזן כמו חזן, לא התבייש לרגע. "ניצחתי", הוא קבע, "אצחק כל הדרך לצ'ק מעמית סגל". אתם מבינים, בית המשפט דחה את תביעת הדיבה המופרכת שהגיש חזן נגד סגל וחדשות 2, קבע שהתחקיר לא מהווה הוצאת דיבה, שחזן שיקר במשפט, שצרך סמים קשים וסיפק שירותי ליווי ללקוחות הקזינו, אבל היה משהו לא מדויק באמירה של סגל על כך שחזן ממש סחר בסמים ולכן חוייב סגל לשלם 40 אלף שקל במקום מיליון שקל כפי שתבע חזן - זה מבחינתו ניצחון.
לא שהיינו צריכים את פסק הדין הזה בשביל להבין שחזן הגיע לכנסת בטעות. אני לא יודעת אם כבר יצא לכם לראות את התכנית המעולה של חנוך דאום ב"הוט", "מחשב מסלול מחדש". מדובר בדוקומדיה מבריקה בזכות דאום כמובן, אבל לא מעט גם בזכות חזן שמשתטה שם בלי סוף.
הוא נכנס לקבר פתוח וממתין למותו, מתחפש לכוכב ילדים ורוקד כמו יובל המבולבל, הולך לחפש שידוך בכנס נשים של הרבנית רונית ברש ומה לא. ואני רואה וצוחקת אבל גם תופסת את הראש: מה קורה פה לעזאזל? הבוס אישר? יש מצב שחזן מאלץ את הכנסת לרענן את התקנון: מעכשיו כל ח"כ שרוצה להיות סייד קיק בקומדיה טלוויזיונית, יחוייב לקבל אישור מראש הממשלה.
ולחשוב שפעם ביקרו את בייגה שוחט על שחבש תרבוש אצל דן שילון.
* * *
אני יודעת שיש שמאלנים שינצלו את הדברים שכתבתי כאן כדי להתנגח במחנה הלאומי. זה לא כל כך אכפת לי. לשמאל יש את הבושות שלו; הנאום החריג של חגי אלעד באו"ם למשל, גרם לכמה שמאלנים שאני מכירה לרדת למחתרת, ובצדק.
אבל חייבים להגיד ביושר: עכשיו תור הימין להסמיק. לפעמים במדינה הזאת, פאדיחה להיות ימני. המחשבה שאני חולקת מחנה פוליטי עם ח"כ שסיפק שירותי ליווי או עם טיפוס שמאחל מוות לנכה צה"ל – עושה לי בחילה.
זה לא יגרום לי לשנות את תפיסת עולמי מן הסתם, אבל כשאני רואה אנשי ימין אחרים מנסים להגן עליהם במן אחוות ימנים מאולצת, אני אומרת: שחררו, חברים. זה לא לכבודכם, לסנגר על מבוכות כאלה. לפעמים צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהודות: מכאן אפשר רק לעלות.