תתקרבו רגע. יותר קרוב. עוד יותר קרוב. זהו. עכשיו תגידו לי: אתם רואים פה הרמת עפעפיים? איפור קבוע? שערה לבנה? תודה.
"לא התכוונתי להגיד שאת מבוגרת", צועק אחריי הבחור המסכן, "את לא יודעת לקבל מחמאות, אישה מטורפת שכמוך! אהממ, בחורה מטורפת! בחורה צעירה ומטורפת!"
בדרך כלל כשנזרקת לעברי התהייה המיותרת "בת כמה את?", התשובה הקבועה שלי היא "עשרים ושתיים". אבל הפעם, כשאותו עלם חסר מזל (היי פיני) תהה לגילי, עניתי דווקא: "בת כמה אני נראית?"
שאלה מעצבנת, תשובה מעצבנת, מה לעשות. והוא, שכנראה לא ידע שאין מענה מוצלח לשאלה שכזאת ולכן בתגובה יש להחריש לאלתר, הביט בי למשך כמה רגעים ואז השיב: "תשמעי, רואים שאת אישה שמורה".
אישה שמורה. זבוב נע על הקיר באי נוחות. מסך המחשב הפך שחור. צלצול טלפון הפסיק עוד לפני שהתחיל; שמא היה זה דב קליין שביקש להזמינני למסיבת בוטוקס?
אני? אישה? שמורה? סלח לי אדוני, האם שמי הוא לאה שנירר? רובי פורת שובל? כי המחמאה הזאת, בחור צעיר, מאוד לא הולמת את השנתון שלי. אבל מאוד לא!
מכירים את הקוגרית שנראית טוב לגילה?
מלכתחילה לא היה לי סיכוי להימלט מהשריטה המשפחתית המתקראת "תסביך גיל"; כמו מפות רקומות וסיפורי שואה, גם פלונטר המספרים הזה עובר מדור לדור.
סבתי עליה השלום, למשל, הייתה בת 59 במשך למעלה מעשור. כמו כן, במשך מספר שנים נהגה להסתובב עם תמונתה של אמי בארנקה, על מנת לשאול עוברים ושבים מי נראית יותר צעירה. מיותר לציין שהיא הייתה אישה שמורה.
נדמה שאין סוף לכמות המחמאות המפוקפקות שאישה ממוצעת זוכה לקבל במהלך חייה. שלל סיטואציות ותספורות מגוונות – מזמנות יופי של סופרלטיבים; "נהדר שעשית פוני, הרבה יותר יפה לך ככה", "עם התספורת הזאת כמעט לא רואים שיש לך תלתלים קטנים", "הג'ינס הזה ממש מטשטש", "איזו בטן יפה, מזל שאת לא קטנה אחרת איך היית יכולה לסחוב תאומים", "זה כל כך טעים, איך שראיתי אותך אמרתי שאת מהבשלניות", ועוד ועוד.
אבל הכי כואבים הם החיצים שפוגעים בול בקילומטראז' שלך על כדור הארץ. "שמורה", למשל, זה אומר שפגעי הזמן עדיין לא עשו בך שמות; שכנראה כבר עברת טסט כש"לה" היה צליל בתוך מילה, ועם זאת כשאת מחייכת בפרופיל עוד אפשר לחשוב שעודד מנשה היה גיבור ילדותך.
ולא נשכח גם את "רואים שפעם היא הייתה יפה", "היא נראית טוב לגילה", ו"היא חתיכת קוגרית".
המשותף לכל השבחים הללו - שכולם נרקחים מקמצוץ רצון טוב ומלוא החופן מציאות נושכת: את יפה, אבל לא עכשיו; את נראית טוב, למרות כל הקמטים האלה; את טורפת גברים, שנמשכים לזקנות.
וכרגיל בנוהל, מדובר במחמאות שנאמרות לרוב בגוף שלישי, כלומר מאחורי גבה של אותה קוגרית שנראית טוב לגילה ושפעם הייתה יפה.
מה יהיה בעוד חמש שנים?
לא אעמיק כאן בדיון הפילוסופי "מדוע אנחנו רוצות להיראות צעירות"; כי לא בא לנו להיראות זקנות, מה לא ברור?
בגדול, אני לא מכירה אף אישה שמחבבת את הגיל שלה; בסופו של דבר, גם זו שמנפנפת במספרים פשוט רוצה לשמוע שהיא מה זה לא נראית.
הנחמה היחידה כאן היא, שתמיד יכול להיות יותר גרוע.
מה זאת אומרת, עוד יהיה יותר גרוע! אם עכשיו אני מוטרדת, איך ארגיש בעוד חמש, עשר שנים?
כי כרגע אני עוד נראית צעירה גם בבוקר, מה יהיה כשלא אוכל לצאת מהבית בלי קילו מייק אפ? כשאגיד לכולם שאני מקבלת כל קמט באהבה, ואז ארוץ לגהץ אותו אצל רונית רפאל? כשאלבש את הג'ינסים של הבת שלי בתקווה שמישהו ישקר לי שאני נראית כמו אחותה הגדולה? מה יהיה, לעזאזל, כשבאמת אהיה אישה שמורה?!
"טוב, הבנתי", אומר הבחור, "שמורה זה מצה, או טרנטע תכולה לאספנים, או בת 49 שנראית 41. ועכשיו, אחרי כל זה, תגלי לי כבר בת כמה את!"
ובכן. בת כמה אני נראית?