זיכרון מספר 1: אני בת 19, הוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות, החבר הרציני הראשון שלי. מתמזמזים באוטו אבל אני לא סגורה על זה אז כשהעניינים מתחממים אני אומרת שבעצם בא לי טוסט. הוא מפסיק מיד את השובי-דובי, עובר קדימה ויאללה לטאבון.
זיכרון מספר 2: בתקופת השירות הלאומי אני וחברה שלי עוצרות טרמפ. אחרי כמה דקות הנהג פתאום חותך לדרך צדדית: "אני רק צריך לאסוף חבר, הוא מחכה לי פה". אנחנו מתכווצות באימה, "תן לנו לרדת", אני אומרת לו וכבר מתחילה לחשב מתי אפשר לפתוח דלת ולקפוץ עם חברתי לכביש – אבל תוך שנייה החבר נכנס לאוטו והנהג מסתובב אליי במבט המום: "מה את חושבת שאני? יש לי בת בגיל שלך!"
זיכרון מספר 3: אני בת 22, עוזרת מנכ"ל בחברת השקעות. נוסעים ליום פגישות בחיפה, רק אני והוא. שנינו לבד במהלך כל היום הזה: לבד בנסיעה הארוכה, לבד בחדר הישיבות לפני פרזנטציה, לבד בארוחת הצהריים במסעדה – הכל חברי ונעים, ממש יום כיף. בדרך חזרה הוא מבקש שאני אנהג כי הוא עייף. אני חוששת: אתה בטוח? בכל זאת אני נהגת חדשה כמעט כמו האוטו שלך. אבל הוא כל כך סומך עליי אז גם אני סומכת על עצמי, ולא רק בכביש; הנהיגה הזו מחיפה לרמת גן ברכב מנהלים חדש כשהביג בוס מנמנם לצדי לסירוגין, לגמרי הקפיצה את הביטחון לילדונת שהייתי אז.
זה מה שעבר לי בראש כשבקבוצת נשים פמיניסטית מישהי ביקשה מהבנות לספר "על חוויה שעיצבה את תפיסת עולמכן ביחס לגברים - זה יכול להיות קשור לחבר הראשון, לטרמפ דרמטי או לבוס שלא תוכלו לשכוח".
אבל כולן תיארו חוויות כה נוראיות ופוגעניות, ואני תהיתי: מה קורה פה? האם כשמדברים על חוויות מעצבות עם בני המין השני, רוב הנשים באמת זוכרות בעיקר פגיעות והטרדות?
ואם אין לי ברזומה חוויה מינית מצלקת או זיכרון בלתי אפשרי, האם אני משתייכת למיעוט בר מזל או שאולי דווקא לרוב הדומם כרגע?
* * *
בזמן האחרון אני שולחת מלא לבבות בפייסבוק. זה הכי אקטיביסטי שאני יכולה לנוכח גל סיפורי ההטרדות והאונס, כי תלישת ביצים זה לא אקט ריאלי לצערי; בינינו, גם לא ארבע שנות מאסר.
מזל שנשים היום לא מחכות למערכת המשפט ויוצאות להשיג צדק במו ידיהן, בפניהן ובשמותיהן. "לא תאנסו אותנו לשתוק", הקמפיין שהשיק השבוע עיתון "לאשה", ראוי לכל השבחים; אוסף העדויות המצולמות של נפגעות האונס שמישירות מבט למצלמה ומספרות את סיפורן - הוא לגמרי סוג של מהפכה, גם בתוכן וגם בטיימינג.
הנשים הללו לא רק מעלות את המודעות לנושא ומעודדות נפגעות אחרות להסיר מעליהן את האשמה והבושה, אלא גם נותנות קונטרה לכל מיני מקורבים של אנסים ומטרידנים סדרתיים שמקבלים יותר מדי במה בתקשורת.
ראיתי את העדויות ואני גם מנסה לעקוב אחרי כל פוסט שעולה בנושא; באופן מפתיע, הפיד שלי מלא באנקדוטות של תקיפות מיניות והטרדות וטיפולים פסיכולוגיים ומה לא. אני מצטמררת מהסיפורים, ובעיקר מחוויות אגביות, כאילו סתמיות, אלה שבזמן אמת הקורבן לא בטוח מה לחשוב עליהן, ורק בדיעבד מגיעה ההבנה.
במיוחד לא יוצא לי מהראש פוסט שפורסם אתמול בקבוצה סגורה בשם בדוי; הבחורה ביקשה לשתף אותו כמה שיותר, ואני נענית כאן לבקשתה: "הוא היה מורה שלי", היא כותבת, "כפול ממני בגיל, חתיך כזה שכל הבנות דלוקות עליו, גם אני. הוא היה נשוי ואבא לילדים... זה לא הפריע לו ערב אחד להתחיל לנשק אותי ולשלוח יד מתחת לחולצה.
"לא התנגדתי, החמיא לי שמכל הבנות הוא בחר בי. אני מניחה שידעתי שזה לא בסדר, אבל ההיגיון לא עובד כשאת בת 17 ובפעם הראשונה בחייך גבר מלטף ומנשק אותך. לא ידעתי אז כלום, הכל היה חדש ומרגש והתמסרתי לזה... יומיים אחרי זה הוא הזמין את עצמו אליי הביתה. התמזמזנו על השטיח בסלון. זה התחיל בהסכמה, ונגמר בתחנונים שיפסיק ובמשפט שאני אזכור כל חיי: 'אני כבר בפנים בובה'.
"כשהוא הלך התחלתי לבכות בהיסטריה ולא ידעתי למה אני בוכה. לקח לי שנים עד שהלכתי לטיפול והסכמתי להודות בפני עצמי שזה היה אונס".
"אני כבר בפנים, בובה?". חתיכת בבון.
* * *
מכירים את זה שאתם מתארחים אצל זוג עם פעוט בן שנה וחצי שכל הזמן דוחף יד לשקעים ומנסה להיכנס למכונת הכביסה ופותח את הדלת ובורח למדרגות, ואתם אומרים לעצמכם שבעצם זה מדהים איך ילדים מצליחים להגיע לגיל חמש בלי למות?
ככה בדיוק אני חושבת בימים אלה על נשים: בכל פעם שעולה לכותרות עוד בכיר שחשוד באונס, עוד שחקן שדחף ידיים או עוד עדות של נאנסת, אני חושבת שאולי גם לעבור את החיים האלה כאישה בלי להצטלק לנצח זה סוג של נס. או שלא?
"ברור שיש גם המון בחורים טובים", אומרת חברתי ע', "לי בבית יש את גדול הפמיניסטים. אבל אני דווקא בעד הג'יהאד הפמיניסטי כי גברים היו כל כך דוחים במשך כל כך הרבה שנים, שנחמד לראות אותם מתפתלים עכשיו".
זה בדיוק מה שאני לא מבינה: ונניח שפלמ"חניק חצוף צבט לסבתא שלך בתחת – איך זה קשור לבחור המסכן שנקלע בטעות לוול שלך ואת משחררת עליו כעת שני טון רעלנים?
יצורים מבחילים צריכים לשלם על מעשיהם, אבל לשים את כל בני האדם שמשתינים בעמידה תחת הקטגוריה של אנסים ומטרידנים – זה לא הוגן.
הכי בא לי להיכנס לפייסבוק ולהתחיל לתייג בטירוף את כל הגברים הנורמליים. את כל אלה שלא צובטים בתחת או נצמדים במעלית או חושבים שאישה היא סך כל איבריה - ציצים ותחת ועוד משהו (רמז: לא טחול). בעיקר אני רוצה לעשות את זה כשאני שומעת שוב ושוב מפמיניסטיות רדיקליות ש"כמעט כל גבר הטריד אישה לפחות פעם אחת בחייו, בין אם הוא מודע לזה ובין אם לא", נו באמת, רדיקלית יקרה, כל גבר הוא מטרידן בעינייך, ברצינות? גם אבא שלך? גם בן זוגך?
לא, לא כל הגברים כאלה. רוב הגברים טובים, רוב האנשים טובים. ומה שקורה פה עכשיו זו לא מלחמה בין גברים לנשים, אלא מאבק בין חושך לאור; בין בני אדם שמכבדים את הזולת, לבין אלה שלא.
כשאני שומעת סיפורי זוועה, אני יכולה להבין למה נשים מסוימות מתנפלות על כל גבר שנקלע בטעות לסביבתן הווירטואלית. ובכל זאת, דווקא בגלל טיפוסים כאלה, אני רוצה להזכיר גם את האחרים. פשוט לא מסוגלת לגדל את הבת שלי בתוך כל השחור-שחור הזה, אם לא אזכר דחוף בחבר'ה הטובים, יש מצב שאשתגע.