בדיוק לפני שעתיים יצא לי לראיין לוחמת שעומדת לבלות את ליל הסדר בבסיס שכוח אל בדרום. אני תמיד מלאת הערכה ללוחמים, ובמיוחד ללוחמות, אם יורשה לי. "תגידי", שאלתי את סגן י' אחרי שסיפרה על עצמה ועל חברותיה הפייטריות, "איך בעצם אתן מסתדרות שם בלי קרם לחות, שמפו, סבון גרגרים בצורת לב?"
לא יודעת, ברור לי שבתפקידי מנהל ודוברות למשל, נשים יכולות להבריק לפחות כמו גברים. אבל בכל מה שקשור ללוחמה בשטח, לגברים תמיד יהיו שני יתרונות משמעותיים: כוח פיזי, ויכולת מובנית להסתבן עם משחת שיניים.
"כן", הודתה י' המקסימה, "לפעמים זה חסר לי - קרם, סבון, שרשרת. אבל תחושת השליחות מנצחת הכל". וככה המשכנו לדבר על סבונים וקרמים וחשבתי לעצמי שזה ממש מזל שהיא חיילת ולא חייל ושאפשר לברוח לפטפטת חמודה שכזאת ולהדחיק את השאלה שמעניינת אותי באמת: הרגת פעם מישהו? ואם כן, איך זה מרגיש?
זה מה שהייתי מתה לשאול אבל לא העזתי כי פעם, כשהפניתי את השאלה לשחקן מחוספס, הוא שם משקפי שמש והתחיל לבכות באמצע בית הקפה. מאז אני לא מחטטת לאנשים בשירותם הצבאי.
* * *
מה נעשה עם הקלישאה הרווחת שאנשי ימין בעד הרג ואנשי שמאל בעד שלום? פעם עוד ניסיתי לשכנע, אבל מתישהו נכנעתי: מי שנוח לו לחשוב בסטריאוטיפים, שיהיה לו לבריאות. רק שפה ושם אנשי ימין בכל זאת מפמפמים אג'נדות מדממות, ואיך אני יכולה לדברר את המחנה הלאומי ככה, תסבירו לי?
אבל נתחיל מההתחלה: השבוע ארגנו פעילי ימין עצרת תמיכה באלאור אזריה, החייל שמואשם בהריגת המחבל מחברון. אחד ממארגני העצרת הוא שרון גל, שכפוליטיקאי לא בדיוק השאיר את חותמו, אבל כמגיש בערוץ 20 – לא מפסיק להפתיע.
ערוץ המורשת כמובן תמך בעצרת ואף הודיע שישדר אותה בלייב דרך האפליקציה, אבל מה שבהתחלה נשמע לי כקוריוז של גוף שידור שאיבד את זה, הלך והתבהר כמהלך שצובר לייקים אצל לא מעט אנשי ימין.
למעשה, חלק מחברי הפייסבוק שלי טרחו להשתתף באירוע המקסים הזה, ואף העלו סלפי-עצרת גאה. אני מודה שהייתי נבוכה: מה אתם עושים שם חבר'ה? איזה פאדיחות, פליז תגידו לי שרק עברתם בסביבה.
מה שמצחיק, שבהתחלה הייתי ממש בעדו; קצת אחרי התקרית, כשאזריה טען שירה מתוך הגנה עצמית כי חשב שהמחבל נושא מטען, זה נשמע לי הגיוני לגמרי. בעיקר שמחתי על ההפי-אנד: אחת אפס לטובת החייל הישראלי זו תוצאה מצוינת מבחינתי – עדיף מחבל מת וחייל חי מאשר להפך.
אבל בהמשך, ככל שהתבהרה התמונה, העסק נשמע יותר ויותר מוזר. חיילים שהיו במקום סיפרו שלא חשו מאויימים כלל, מפקדים מחו על אי העמידה בנהלים, וחבלנים הסבירו שגם מבחינה מקצועית היה כאן כשל חמור כי אם המחבל אכן היה נושא מטען – היה צריך לטפל בכך בזהירות ובוודאי שלא לפוצץ אותו באמצעות ירי.
אז איך עצרת בעד התנהלות כזאת אמורה לחזק את צה"ל, אם כל מה שעשה החייל הזה, מא' ועד ת', מנוגד לנוהלי הצבא? איך תמיכה בו קשורה לפייטריות, אם בכירים בצה"ל כולל הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, הכריזו שאזריה פעל בניגוד גמור לדעתם?
ומילא הודעות מההפגנה בסגנון "גם אני תומך בצה"ל", אבל מה יהיה עם הקלישאה "הילד של כולנו"? אלאור אזריה הוא לא הילד שלי, ואתם יודעים מה; גם גלעד שליט לא היה. אני יכולה להבין, אני יכולה לחוש חמלה, אבל ילדים יש לי שניים – ואזריה לא אחד מהם. מצד שני, אני גם לא מחזיקה ממנו רוצח שכיר.
* * *
כן, בואו נפתח גם את זה: לצד אנשי הימין שהפכו את אזריה לגיבור לאומי, ישנם אנשי שמאל שרואים בו שטן ממש. בעיקר נדהמתי לקרוא את דבריו של עיתונאי מוכר - שלא נזכיר כאן את שמו פשוט כי הוא חטף מספיק ברשת – שהודיע למחבלים ש"ביום שלישי תתקיים עצרת רבת משתתפים בכיכר רבין, בואו לעשות פיגוע, מחבלים יקרים, תודה". אמרתי בעבר ואגיד שוב: יש לי בעיה רצינית עם הומאניסטים שהחמלה זורמת בעורקיהם רק בכיוון אחד; איזה מן דבר זה, לקרוא למחבלים לבצע פיגוע? במה אתה שונה מדעאש או מחמאס, עיתונאי קטן שלי?
אלאור אזריה אינו גיבור, אבל גם לא רוצח אכזר. כמו כן, לא אבקר מוסרית הרג של אדם שהגיע במטרה לרצוח; אני לא מרחמת על מחבלים, ולירי הזה של אזריה אני מתנגדת פשוט משום שהוא מנוגד לנוהלי צה"ל; חייל לא יכול לירות סתם ככה, על דעת עצמו, את הבנת את זה, ח"כ נורית קורן מהליכוד?
זה מה שנחמד באירועים כאלה, שהם מוציאים מהחורים כל מיני ח"כים שלא שמענו עליהם מעולם, ומעתה כבר לא נוכל להתעלם מקיומם המגוחך. "חיילי צה"ל הם עושים את המדיניות של מדינת ישראל", הסבירה ח"כ קורן לרפי רשף, כשנשאלה למה היא תומכת בעצרת. התמוגגתי, מודה.
לא יודעת איך ייגמר הסיפור הזה, האמת היא שאין לי אפילו השערה. יש כאלה שאומרים שמדובר בסוג של "שופוני" לעולם ושאין סיכוי שאזריה ייכנס לכלא; אחרים בטוחים שהירי המצולם לא יכול להסתיים בזיכוי.
אני מקווה בשביל אזריה שייצא זכאי בעיקר כי נראה לי שהוא את העונש שלו כבר קיבל: לא מקנאה במה שעובר עליו עכשיו. האמת? לא מקנאה בלוחמים באופן כללי. ילדים בני 18 עם נשק זו פשוט סיטואציה בלתי אפשרית.