באווירת יום כיפור שזה עתה חלף לו, בא לי להתוודות על חטא מאוד גדול שלי: קרמבו מוקה. לא משנה כמה אגזור על עצמי התנזרות או לפחות הפסקה זמנית, תמיד בסתיו אחזור אליו, חלשה ומובסת. כזאת אני - בעלת חוט שדרה ועקרונות, עד שזה מגיע לקרמבואים.
כדי לפצות את גופי על חולשתי זו, אני מנסה לקזז במקומות אחרים אבל לפני כמה שבועות קרה לי משהו כל כך מוזר, שאפילו אני, שמכירה כל דיאטה וכל טרנד בריאות מאוס, לא האמנתי למשמע אוזניי. זה התחיל ברגוע: בבית קפה שווה הזמנתי לחמנייה עם אבוקדו וירקות פלוס הפוך קטן – עד כאן סבבה. אבל כשקיבלתי את הלחמנייה, התבאסתי מאוד: היא נטפה מיונז בכמויות, ואני ממש לא ביקשתי מיונז, סליחה. כבר עמדתי למחות על המחדל, אבל המלצרית החמודה קלטה את חוסר שביעות רצוני והקדימה אותי: תוך שנייה פתחה את הלחמנייה שלי, העיפה בה מבט וסחה בטון מתנצל: "אה אוקיי אני אקח את זה למטבח שיוציאו לך את הלבן?"
שיוציאו לי את הלבן! אמא'לה, את הלבן מהעיניים את מתכוונת?! ובכן, מסתבר שאני לא בעניינים: יותר ויותר לקוחות מבקשים לחמניות ללא לחם, הסבירה המלצרית, ובתכלס זה אומר להוציא את החלק הרך מהלחמנייה כדי לקבל מנה עם כמה שפחות פחמימה. אני מודה שלא הצלחתי לסגור את הפה למשמע הצעת ההגשה הזו. "אנשים שומרים", משכה המלצרית בכתפיה. ובכן. לשמור על הגוף זה חשוב, אני לא אומרת, אבל מה עם לשמור על השפיות?
חשבתי שמדובר בטרנד מבהיל וקיצוני מכדי להתייחס אליו, אבל לאחרונה הולכת ומתבהרת לי תמונה מעיקה: אנשים פוחדים מפחמימות כמו שלא פחדו מעולם. כמובן ש"מאמנות לתזונה בריאה" וגורואים בשקל מנצלים זאת היטב ומשתלטים על הנישה, וכך המונים סביבי מתמסרים לתפריטים נטולי פחמימות, בדרך כלל בצירוף טריאתלון ומשבר גיל מודחק. מפה לשם, הגעתי לתזונה פליאוליתית.
* * *
תקצר היריעה מלפרט את מגוון הרעיונות הקולינריים שתכליתם להוציא את הפחמימות מחיינו. די לי להעיף מבט בספרייה הביתית כדי לקלוט את המגמה; "בטן של חיטה" של ד"ר ויליאם דיוויס, "דיאטת 17 הימים" של ד"ר מייק מורנו, "רזה לתמיד" של הארווי ומרילין דיאמונד, "השיטה הסודית" של רחל טל שיר ועוד – כולם מעולים ומומלצים ויעשירו אתכם בידע רב בנושאי תזונה, רק עם כוכבית קטנה ליד: ביי ביי פחמימות.
אל תשאלו, מסתבר שעד היום עשינו טעות פשוט נוראית כשאכלנו סנדוויצ'ים ואורז. למה? כי חיטת הבר שטחנו אבות אבותינו היא לא החיטה של היום; כי פחמימות וחלבונים אינם יכולים להתעכל יחד ועדיף לגוף חלבון לבניית התאים; כי פחמימות מנפחות את הקיבה; כל ספר מתרכז סביב אג'נדה אחרת, אבל השורה התחתונה זהה.
הספרים האלה קיבלו פוש חזק עם התהוות קבוצות פייסבוק שמקדמות תזונה בריאה.
סביב כמעט כל ספר תזונה שכזה הוקמו קבוצות פייסבוק וקהל מעריצים חזק ברשת; חלק מהקבוצות חינמיות, חלקן בתשלום ובליווי דיאטניות, וכולן מתפקדות כקבוצות תמיכה ל"אורח חיים בריא". אני מקבלת הזמנות להצטרף אליהן כל הזמן, אבל רק לאחת נעניתי: קבוצת הפליאו, שדוגלת בתזונה קדמונית, כלומר של האדם הקדמון.
אני מודה שמה שבעיקר קרץ לי בשיטה הזו - זו חברה שהפכה לפליאוליתית, שהשילה ממשקלה 10 קילו בארבעה חודשים ונראית פשוט מצוין. חמשת הקילוגרמים שאני סוחבת איתי כבדים עליי מאוד, וחשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת להיפטר מהם ועל הדרך גם לאמץ הרגלי אכילה בריאים יותר.
גם התפריט הפשוט עשה לי את זה: לא צריך לזכור הרבה, רק שפחמימות זה פויה ושסטייקים זה כיף. קל. השיטה מתבססת על תזונת הציידים והלקטים שניזונו בעיקר מבשר. לפי הגישה הזו, חיטה וגלוטן זה לא משהו שאנחנו אמורים לצרוך ולכן הגוף גם לא "יתגעגע" אליהם. פליאוליתים שאיתם דיברתי נשבעו לי שפחמימות לא חסרות להם, אבל כשהתחלתי לאכול לפי התפריט, הרגשתי שאני מתחילה לפתח הפרעת אכילה, פשוט ככה.
* * *
מהי הפרעת אכילה? לא מזמן שמעתי הגדרה גאונית: "הפרעת אכילה זה כל דבר שמפריע לך לאכול", הציעה חברתי ד'. ובכן, התפריט הפליאוליתי הפריע לי לאכול במובן הכי פשוט של המילה: הייתי רעבה. לאמץ תפריט שאוסר על חלק כה גדול מהמזונות, זה אומר לפתח אובססיה, תרצו או לא. זה אומר לחשוב על אוכל כל הזמן, ולהיכנס לפינות של רגשי אשמה מציקים אם פתאום התחשק לך מרק גריסים או הפוך על סויה, לא עלינו.
ובכל זאת במשך שבוע, חמישה ימי עבודה, ליתר דיוק, אימצתי לי תפריט פליאוליתי קלאסי: אוכל מעובד, דגנים לסוגיהם, סוכר על נגזרותיו וקטניות – מחוץ לתחום. ירקות, אגוזים ושקדים, בשר, עוף וביצים - שיהיה בכיף. פירות - עדיף שלא. על גבינות שמנות שפליאוליתים כה אוהבים נאלצתי לוותר: רגישות ללקטוז, באסה.
אחרי חמישה ימים אמנם הרגשתי מעט קלילה יותר; בלי פחמימות את מתכווצת, לא יעזור. אבל ביחד עם הגוף, התכווצו גם היכולות התפקודיות. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, הייתי עצבנית ומתוחה כמו קפיץ, ישנתי גרוע ובעיקר הייתי מורעבת. מסתבר שאני מהאנשים המוזרים האלה שלא יכולים לחיות בלי לחם.
"מה שמחזיק אותי", אמרו לי כמה פליאוליתים, כל אחד לחוד, "זה בדיקות הדם שלי. הן השתפרו פלאים". ובאמת, לפחות לפי העדויות סביבי, יש מצב שתפריט פליאוליתי מקל על תסמיני סכרת ומאזן כולסטרול. אבל ראשית, יש גם מצב שלא. ושנית, האם אין דרכים פחות קיצוניות להגיע למצב בריאותי תקין? נשמע לי לא הגיוני שבשביל להרגיש נוח בתוך הג'ינס ובקופת חולים, צריך להתיידד בכוח עם תפריט לא ידידותי בעליל.
תהיתי האם אני היחידה שמרגישה ככה. חברים סביבי כה שיבחו את השיטה, שהיו רגעים שחשבתי שאולי פספסתי פה בענק. אבל כשהתחלתי לבדוק, הבנתי שאני לא עד כדי כך מיוחדת. פה ושם צצו אמיצים בקבוצות פליאו שהעזו לומר שמצבם לא להיט, והקבוצה "פליאוליתים שמדכאים אותי" שנולדה מתוך כוונה לממש את הפוטנציאל הקומי שבעניין, הפכה לתיעוד מבהיל של הצדדים הפחות נחמדים של השיטה. נשים שהתלוננו על תחושות רעב, על עילפון באמצע אימון, על חולשה ועייפות, על מאמני כושר שמזהירים כי מדובר בתפריט שלא מספק את כל צורכי הגוף ואפילו על כאבי שרירים, סחרחורות, חוסר שיווי משקל ונשירה אינטנסיבית - אישרו לי את מה שכבר ידעתי: יש כאן בעיה.
* * *
אני לא רוצה לשכנע פליאוליתים לרדת מזה, זאת ממש לא הכוונה שלי, קודם כל כי אין לי סיכוי: גם ככה מי שבחר להיצמד לשיטה מסוימת מתנהל כחוזר בתשובה דלוק, בטוח שראה את האור ושכל השאר מדברים שטויות. אני רק מציעה לכם לשאול את עצמכם בכנות האם אתם באמת מרגישים טוב יותר? האם אתם מסוגלים להתמיד באורח חיים כזה, והאם לאחר שתזנחו את השיטה - לא תפצו את עצמכם בגדול על כל מה שהחסרתם מגופכם?
וגם: לאלו סכנות אתם חושפים את גופכם כאשר אתם מונעים ממנו מזונות בסיס כמו קטניות למשל?
התזונה היא מדע צעיר מאוד, זה משהו שאני מזכירה לעצמי בכל פעם שאני קוראת עוד ראיון עם גורו שמבטיח "לשנות את כל מה שאתם יודעים על תזונה". לא סתם על כל סוגיה תזונתית יש מיליון דעות שונות: ממתיקים מלאכותיים, מוצרי חלב, מזון מן החי, חשיבות ארוחת הבוקר, תוספי מזון, אפילו מבנה פרמידת המזון - כל נושא כזה מזמין דיונים אינסופיים בלי יותר מדי מסקנות מוכחות בינתיים. אז למה לאמץ טרנד שמחר יכול להתברר כאסון לגוף, אם אפשר פשוט לאכול בצורה מאוזנת?
נאמנה לעיקרון שלא להיכנע לטרנדים בריאותיים, גם אין סיכוי שתמצאו אותי בסדנת ניקוי רעלים, לדעתי רעלים זה ממש טעים, לא רוצה להתנקות מהם. אבל אני כן מאמצת בשמחה עצה טובה של העיתונאי מייקל פולן, מחבר הספר "איך לאכול מה?"
העצה היא: "אל תאכלו שום דבר שסבתכם לא הייתה מזהה כמזון". הטיפ הנפלא הזה מוציא אוטומטית מהתפריט את כל המעדנים, האבקות, דגני הבוקר וחטיפי הבריאות המעובדים שמפוצצים בפרוקטוזה ובצבעי מאכל, ומשאיר אותנו עם מזון פשוט ולא תעשייתי, כזה שמכינים בבית ויודעים בדיוק מה מרכיביו ומידת טריותו. וגם ממתקים אפשר, אבל במידה ובלי חידושים מוזרים מדי. איזה מזל שסבתא שלי ידעה מה זה קרמבו.