יש מצב שאם אמיר פרישר גוטמן מוריד עכשיו חולצה – ככה כמו שהוא, עם הקרחת והאינפוזיה – אני מסמיקה ברמות ששיערי הופך מהגוני לאלתר. אהבה ראשונה לא שוכחים, בגלל זה כשעלתה בהבימה הפקת הענק "מרי לו" לפני כעשור, הלכתי לראות אותה שבע פעמים, כן, שבע, לא מתביישת בזה.
שאמיר שלי יככב ואני לא אראה? שבע פעמים? לא יעלה על הדעת. ואם אתם חושבים שזה פאתטי - הייתם צריכים לשמוע מה הלך באולם: גברות בנות 45 שרקו לו חופשי, ועכשיו כשאני מביטה בתמונות שלו מבית החולים אני שואלת את עצמי האם גם הן חושבות שהוא סקסי גם ככה?
"הוא פשוט נראה לך יותר מעניין עכשיו", הסבירה חברתי ג', והוסיפה: "את תראי שבדיעבד זה יהיה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים - הוא קיבל פרופורציות, עומק. זה יעזור לו גם כאמן".
ואני שואלת: מי צריך עומק? עדיף להיות שטחי ונטול דאגות.
* * *
מכירים את זה שאתם מסתכלים במראה ולא ממש מרגישים שהתבגרתם – אחרי הכל את עצמכם אתם רואים כל יום - אבל כשאתם נתקלים פתאום בכוכב ילדותכם, אתם קולטים שאתם כבר לא ילדים?
לי זה קרה בגדול לפני כמה חודשים: ישבתי באיזה קפה תל אביבי עם הפוך דל ופתאום קלטתי אלילה מעברי הרחוק. היא הייתה פעם כל כך יפה והיא יפה גם היום, אבל כבר לא בת 27, מה לעשות. כשהסתכלתי עליה הרגשתי כל כך דודה של עצמי, שכמעט הזמנתי בלינצ'ס ושיער סגול.
אני לא יכולה להגיד שגדלתי על אמיר פרישר גוטמן – אנחנו יותר מדי קרובים בגיל בשביל שאתרפק עליו ככה - ובכל זאת, היי פייב זה חלק מפסקול חיי. תמיד אהבתי להקות בנים, ואם לדייק: גייז של להקות בנים. הם פשוט יודעים לזוז יותר טוב, מה שלא סותר את העובדה שכשגיליתי שאמיר גיי, הייתי בהלם מוחלט. אמירי? ברצינות? אז מה, כבר לא נתחתן?
בכל אופן, מאז גיליתי על נטייתם המינית של עוד כמה כוכבים שאהבתי, ואין דרך קלה לומר זאת: כולם גייז. עצבים.
אבל ההתפכחות האמיתית היא להסתכל היום על אמיר פיי גוטמן – לעזאזל, בשבילי הוא לנצח פיי גוטמן – ולקלוט שזהו, התמימות ההיא כבר לא תחזור. מה מבין ילד בן 25 ששר על "יום מעונן"? אבל גבר בן 40 שאובחן כחולה סרטן ובסוף לא – הוא מבין בעננים.
* * *
איזה מזל שבמקצוע שלי טעויות לא נגמרות בהשתלת מח עצם. איזה מזל שכשעיתונאים מפשלים בעבודה הם פשוט יכולים להתנצל בטור הבא ולהגיד לעורך שיפה לו כתום, אבל רופאים, מה עושים רופאים? שנתנו אבחון שגוי? אני בטוחה שהרופא שפישל במקרה של אמיר, הציל את חייהם של לא מעט מטופלים. ובכל זאת.
השבוע כל הפיד שלי התמלא בשאלות בסגנון "האם אתם מכירים אנשים שעברו פרוצדורות רפואיות לחינם". כל התחקירנים והעורכים והמפיקים ניסו לעשות פולו לסיפור של אמיר, ואני נזכרתי בכל הכתבות שראיתי כאן לפני שלושה חודשים, כשסיפר שחלה בסרטן בלוטות הלימפה, וכל האתרים ותכניות הבוקר התמלאו באייטמים שעסקו בשאלה - ניחשתם נכון - "מהו סרטן בלוטות הלימפה?"
וגם את הטוקבקיסט ההוא אני זוכרת, זה שכתב שמדובר בסרטן קל יחסית, ושהטיפול בו לא אינטנסיבי; וואו, איך קיוויתי אז. מי היה מאמין שכעבור שלושה חודשים, אמיר יהיה אחרי כימו ולפני השתלת מח עצם?
איך מתגברים על דבר כזה? למי מפנים את הכעס? "טעויות אנוש קורות גם לרופאים", אמר לי מישהו. אבל זו לא סתם טעות, זאת טרגדיה.
אני עוד לא מעכלת שהוא עבר את כל הטיפולים הכימותרפיים לחינם; זה באמת לא סרטן בסוף? ואם זה המצב, למה לקרוא לזה "נס"? כלומר, אני מניחה שזה נחמד לשמוע שאין לך סרטן; מצד שני, הכימו הרס את הגוף שלך ברמה שאתה צריך השתלת מח עצם, אז איך אומרים, במקום להאמין בניסים, תתחיל לחפש עורך דין טוב.
"אמרו לי שיש לי סרטן בדיוק כשקנינו את הבית שתמיד רצינו, בכסף שחסכנו כל השנים", סיפר פרישר גוטמן לגיא פינס. אל תדאג, אמיר, בכספי הפיצויים שתקבל על הרשלנות הרפואית הזאת, תוכל לקנות ארמון.
* * *
יש לי כמה חברי פייסבוק שפתאום נהיו חולים, וזה מפחיד אותי נורא. כשבמציאות אני שומעת על בעלה של ההיא ועל אחותו של ההוא – זה קשה וכואב אבל עדיין קיים איזה מרחק. דווקא בפייסבוק, כשכמה חברים מעלים בבת אחת פוסטים על מחלות, זה מרגיש לי מגיפה.
למשל, מישהו כתב לפני שבועיים שגילו בגופו סרטן. הוא בערך הבנאדם האחרון שייראה לכם חולה: עם עיניים קורנות, פיגורה של מדריך פילאטיס ובת זוג מהממת שמלווה אותו בכל סלפי, הוא פשוט נוטף ויטמינים ואושר. הפוסטים שלו כל כך אופטימיים ומחזקים, והוא כל כך משתדל להמשיך כרגיל, שאי אפשר שלא להשתומם: סרטן? אתה? מה קשור?
חברה אחרת חלתה בדלקת מפרקים פסוריאטית; המהממת שמצטלמת בביקיני קטן, העלתה אמש סרטון שלה שבו היא מסבירה איך גילתה את המחלה וכיצד היא מתמודדת. וגם היא נראית הכי בריאה ואופטימית שיש.
יש אנשים שכשהם מתמודדים עם בעיות בריאותיות בסדר גודל כזה, הם פשוט הופכים למלאכים על פני האדמה: כל כך מעודדים ומעצימים ונוטפים השראה. זה נוגע ללב. וגם מזכיר מה חשוב באמת.
* * *
אני בטוחה שגם התחקירנים החרוצים ביותר, לא הצליחו למצוא סיפור מטורף כמו של אמיר, ובכל זאת, אם להסתכל על חצי הכוס המלאה, דבר אחד טוב כן יצא מהסיפור הזה: מעטים הם האמנים שזוכים לאהבה כזאת בחייהם.
אני אוהבת אותך, אמיר, ומאחלת לך שתהיה בריא מהר, דחוף, בהול. הלוואי שבקרוב כל זה יהיה מאחוריך, ואז תוכל שוב לכבוש לבבות על הבמה - עם היי פייב, ברור שעם היי פייב. יש לי תחושה שזה יהיה איחוד מרגש במיוחד.