אחרי נאום הניצחון של דונלד טראמפ, כששידורי החדשות הסתיימו ודני קושמרו העביר את השידור לקובי מחט, נשמע המשפט אולי הכי הזוי שיכולתי להעלות על דעתי. "שלום", פתח מחט, "אנחנו כאן ננסה קצת להמתיק לכם את הגלולה". להמתיק. לכם. את הגלולה. לא יודעת מה איתך קובי, לי מתוק בפה כבר עכשיו.
זה היה מביך: אחרי שפרשני החדשות התאבלו בדיפלומטיות, הנה מגיש שזורק לנו את זה פתאום ישר לפרצוף - הלו אתם שם בבית, תהיו עצובים, ברור? עצובים! דונלד טראמפ זה רע רע רע ועכשיו קבלו מתכון לפאי אפרסקים שיעשה לכם קצת טוב על הלב כי טראמפ זה רע כבר אמרנו?
אתם יודעים, במהלך השנים שאלו אותי לא פעם איך זה להיות ימנית בין שמאלנים. איכשהו יצא שדילגתי על אמצעי תקשורת מגזריים, וכך תמיד נכנסתי למשבצת הדוסית של המערכת, הכי לא תל אביבית, זו שנעדרת ממסיבות ברנז'ה על סעיף לא נוסעת בשבת ומפספסת בכוונה ארוחת גיבוש במסעדת פירות ים. זה לא תמיד היה נעים ולפעמים היו סיטואציות מורכבות, אבל למדתי לחיות עם זה ואפילו ליהנות מהייחודיות.
עם הזמן גיליתי דבר מעניין: טקסטים פטריוטים שחברים לעבודה פחות אהבו, גררו גלים של תגובות אוהדות מהקהל. זה היה נוסחתי כמעט - ככל שחלקו עליי במשרד, כך הזדהו איתי באינבוקס.
בגלל זה כשמכרים, סטודנטים דתיים לתקשורת או סתם קוראים קבועים התעניינו בבדידותי האידיאולוגית, הודעתי להם חד משמעית: אל תרחמו עליי. להיות ימנית ומסורתית זה לא בודד, להפך. העיתונאים הם אלה שנמצאים במיעוט. והנה מגיע טראמפ ומוכיח את זה הכי בגדול שאפשר.
הניצחון הזה מוכיח שחייבים עוד אנשי ימין בתקשורת, אבל לא בשביל הציבור הימני אלא למען הכלל, כדי לשקף לקוראים ולצופים את המציאות כפי שהיא באמת. דיווחים ריאליים, זה מה שאנחנו צריכים. עד אז ימשיכו פרשנים זחוחים לנבא תרחישים פוליטיים בחד צדדיות מדהימה, ולבסוף לחטוף הלם: "מה? זהבה לא עוברת את אחוז החסימה? איך זה יכול להיות, הרי כולנו הצבענו מרצ".
* * *
אם זה נשמע לכם קצת כמו סיכום אתם בהחלט צודקים: זה טור אחרון, בסופ"ש הבא כבר לא אהיה פה. תראו איזה טיימינג: אובמה נפרד מהבית הלבן ואני נפרדת ממאקו, קושמרו בדיוק נכנס לאולפן לדווח, יונית התקשרה מניו יורק לשאול אם אני פנויה להתראיין בערב.
"נשים, אל תטילו ספק בעובדה שאתן בעלות ערך, יש לכן עוצמה וכוח ומגיע לכן להגשים את כל החלומות", הכריזה הילרי אחרי ההפסד, בנאום שעשה לי פריחה גם בשיער. תקשיבי גברת קלינטון, אנחנו לרגע לא מטילות ספק בערכנו, אנחנו נחושות להתקדם ולהצליח ולהגשים חלומות אז אולי מספיק כבר עם הקואצ'ינג הפמיניסטי הזה? כמעט נכנסת לבית הלבן, לעזאזל, איך אפשר לחוש מוחלשת או מדוכאת ממרום מעמדך כמועמדת לנשיאות ארצות הברית?
הילרי הפסידה לא כי היא אישה אלא כי אזרחי אמריקה רצו מהפך, אבל מבחינת פמיניסטיות מסוימות, ההפסד הזה מכוון אישית נגד כל אישה באשר היא. "כולנו צריכות לחוש אומללות עכשיו", הן כתבו, אבל רגע, אם אני די מבסוטה בסך הכל, חושבת שטראמפ ירצה להוכיח זהירות וממלכתיות דווקא בגלל הכתמים ברזומה ולכן יהיה נשיא מעולה – האם זה הופך אותי לפחות פמיניסטית? להגיד לנשים מה הן צריכות לחשוב זה לא פמיניזם, חמודות.
אני לא יכולה לסבול את הקטע הזה שאחרים קובעים לי מה לחשוב, מבחינתי זה פשוט לא הגיוני. את פמיניסטית, תרגישי תמיד פגיעה וקורבן; את ימנית, תהיי כלבה לאומנית ששותה דם של פלסטינים; מסורתית, אז איך זה שאת בעד להט"בים, לא מחרימים אותך שם בבית הכנסת על זה, סתם נו אל תיעלבי, מחמאה.
אני מצפצפת על משטרת המחשבות, אף מחנה לא יכתיב לי מה להגיד - לא פמיניסטיות, לא ימנים, לא דתיים. אני שייכת לעצמי בלבד.
* * *
אני כל כך גרועה בפרידות. אין לי סבלנות לדמעות ולקלישאות שאומרים בדרך כלל במעמדים כאלה, לכן הפרידות שלי תמיד נראו אותו דבר: הימלטות זריזה ומחיקת אנשי קשר לא רלוונטיים. "אני כותבת טור רגיל עם שתי שורות של ביי בסוף, דרך אגב אני אתגעגע", הודעתי לעורכת. בסוף בכל זאת יצא לי טור פרידה. אף פעם לא עזבתי מישהו או משהו אחרי תשע שנים. אולי בגלל זה.
אני אוהבת את מאקו כי פה יכולתי להיות אני. זה לא פשוט למצוא את הקול שלך, ובאמת בתחילת הדרך הייתי צמר גפן מתוק שרק רוצה להחליק בגרון.
"את חייבת להעיף את התוכים שיושבים לך על הכתפיים", אמר העורך שלי דאז, "אמא שלך, אבא שלך, חמותך, בעלך, הרב שלך מהאולפנה, המנהלת עם הפאה והשרוולים, תיפטרי מהתוכים דחוף, רק ככה תצליחי לזקק מסרים, לכתוב את האמת שלך".
כשהגעתי לקשת, קיבלתי פוש ענק בכיוון הזה. אף פעם לא אמרו לי על מה ואיך לכתוב, שום הוראות מלמעלה, אפס התערבות בתכנים שלי – פה התחלתי לכתוב את האמת שלי, אבל ממש. "אתם אתר של זכיינית, ברור שאת צריכה לשבח תכניות שלכם וללכלך על המתחרים" – עקצו אותי לפעמים, אבל לא, כל כך לא. חופש פעולה מלא לכותבים, זה סוד הקסם, ככה הופכים אתר חדש לכלי תקשורת מרכזי שעומד בשורה אחת עם אתרים ותיקים בהרבה.
אסיים באנקדוטה: לפני כמה ימים כתב לי קולגה מוערכת, מישהו שאני מאוד מחשיבה את דעתו, ש"קחי עצה טובה - תפסיקי לכתוב על פוליטיקה. אנשים אוהבים לקרוא אותך כי את משעשעת, האזורים הבעייתיים לא טובים לך".
הוא כתב את זה אחרי איזה פוסט פוליטי שלי שלא מצא חן בעיניו, ואני לקחתי ביס עצבני מהאפרסמון ורציתי פשוט להרוג אותו: זו הייתה אחת העצות המעצבנות שיכולתי לקבל בשלב הזה של חיי.
משעשעת זה נחמד, אבל המטרה שלי אף פעם לא הייתה שתשפריצו מהאף מרוב צחוקים.
אני רציתי להשמיע קול אחר, לעורר דיון, לתת זווית שונה לאירועים. תודה לעורכים שלי שאיפשרו לי, תודה לכם שקראתם. להתראות במקום אחר.