א' היה מסתערב בצבא וגם הדייט של חברתי ד' לפני כעשור. אגב, מצטערת אם יש בפתיח הזה יותר מדי אותיות, לחשוף שמות של מסתערבים זה בעייתי כידוע ואני גם לא זוכרת איך קראו לו. בכל אופן, ד' הייתה מעולפת לרגליו: מבחינתה הוא היה מלח הארץ ופפריקת היקום, הבחור הכי חכם ומוצלח שאפשר להביא לאמא. הייתה לה חולשה למסתערבים ולטייסים, היא רק לא לקחה בחשבון את המחיר שמשלמות נשים על גברים כמוהו: בונדורמין בכמויות.
את רוצה לא לישון 30 לילות בשנה, לא כולל בלת"מים?, שאלתי אותה. לכו תדעו לאן ישלחו אותו במילואים הבאים, שלא לדבר על המבצעים שמתקיימים בארצנו מדי סוף עונה. ד' לא התרגשה מהדרמות שלי, אבל בסוף התחתנה עם הייטקיסט. שמחתי בשבילה: אם כבר סיכונים, יותר מתאים לה סטארט-אפ.
"את לא מכניסה אותי לטור הזה", היא הזהירה השבוע כשהזכרתי לה את המסתערב ההוא, אבל אין לי שום דבר נגד מסתערבים או טייסים או יוצאי סיירת מטכ"ל, להפך; אני טוענת שאנחנו פשוט לא ראויות להם, נשים רגילות שכמונו עם חרדות לילה וסף עצבים נמוך. ללוחמים שמסכנים את חייהם מתאימות נשים קרות רוח עם עצבי ברזל, מה שד' ואני כבר לא נהיה לעולם.
ואם קרביים בצבא תמיד עשו לי צמרמורת, רק תחשבו כמה סבלנות יש לי לאנשי מוסד. יש מיליון דרכים למות, זה נכון. פשוט אין לי אנרגיות לסיכונים מיותרים.
* * *
זוגיות עם סוכני מוסד ושב"כ זה פחד אלוהים, בואו נדבר על זה רגע. בסרטים ובסדרות זה מצטלם מעולה, אבל במציאות כשיש לך ג'יימס בונד בבית, זה אומר קודם כל להיות בודדה רוב הזמן. לחיות עם בנאדם שבכל רגע אפשר להזעיק לקהיר או איסטנבול, ואלוהים יודע מתי תראי אותו שוב.
את מגדלת את הילדים לבד, חוגגת ימי הולדת ומסיבות בגן לבד, ובעיקר – דואגת לבד. יש מצב שזה קצת כמו לחיות עם כירורג, רק בלי להשוויץ לחברות. הכל הרי חשאי כל כך; גם לוקחים לך את הבעל וגם אסור לך להתגאות בו, היש תסכול גדול מזה? שלא לדבר על זה שכל רגע יכולה להגיע הדפיקה בדלת.
אז איך, תסבירו לי, איך קרה שגברים שרוצים להקפיץ לעצמם את המניות בקרב נשים, ממציאים שהם סוכני מוסד דווקא? למה מכל המקצועות, בחרו דווקא במסוכן מכולם?
לא יודעת אם מדובר בטרנד חדש או בתופעה שתמיד הייתה קיימת ורק עכשיו קיבלה פוקוס, אבל בזמן האחרון הולכת ומתבהרת תמונה מטרידה בשוק הפנויים-פנויות, או שמא יש לומר בשוק הנשואים-פנויות: גברים חסרי ביטחון שמחפשים זוגיות או סתם רומן מהצד, מספרים בדייטים על קריירה מפוארת וסודית בשירות המדינה.
זה מתחיל משאיפה אנושית, מעוררת אמפתיה כמעט, למצוא חן. הרי כל מערכת יחסים מתחילה בשקר כלשהו, נו מה, נספר הכל על ההתחלה? העמדת פנים קטנה וחמודה עוד לא הזיקה לאיש, או במילים אחרות - אני ממש לא בזבזנית, סתם לא זוכרת כמה עלה, נפלה לי החשבונית באוטו.
כל אחד מטפח את השקר הפרטי שלו, בטח בהתחלה. יש שקרים קטנים: "היו לי רק שלושה לפניך", "אני לא מעשן הרבה", "אני מחליפה מצעים כל שבוע". יש שקרים קטנים פחות: "ברור שיש לי תואר", "אני בת 29", "מה פתאום מלבינה שיניים". ויש שקרים של פסיכופטים: "אני הנכדה של פרס", "אני דוקטורנטית למשפטים", "אני איש מוסד אז אם מדי פעם אני איעלם בבקשה תביני, בכל מקרה תמיד אדאג שהאנשים שלי יעדכנו אותך שהכל בסדר".
* * *
מדי פעם מתפרסמים בחדשות מקרי הונאה של גברים – אני מתאפקת לא לכתוב כלומניקים – שרימו נשים בטענה שיש להם קריירה חשובה וסודית. המפורסם ביותר עד לא מזמן היה אילן שוורץ, בעלה לשעבר של אודטה, שבמשך 15 שנה הייתה נשואה לו באושר, בטוחה שמסעותיו ברחבי העולם הם מבצעים חשאיים בשירות משרד הביטחון.
הכוכב החדש בשמי המוסד הבידיוניים מסוכן הרבה יותר: שמעון קופר, רוצח סדרתי וגיבור הספר המטורף "לתפוס רוצח" של עמרי אסנהיים, ככל שרוצח יכול להיות גיבור. אף פעם לא קראתי ספר כזה, אף פעם לא שמעתי על רוצח כזה, שנראה כמו פקיד שומה אפרורי, מתנסח כמו עורך דין מהשורה הראשונה, ומתנהג כמו פסיכופט מסוכן.
לא נעים להגיד, אבל פעם חשבתי שאנשי מוסד הם חבר'ה קצת לא בסדר ולכן הם נמצאים במוסד. הרוצח קופר קצת החזיר אותי לימים ההם, אם כי יש משהו גאוני ביכולת להרשים אישה ולסדר לעצמך לילות מחוץ לבית במקביל. בעצם, אולי זו הסיבה לכך שנוכלים מסוגו מסדרים לעצמם קריירה במוסד דווקא; הנשים לא מבקשות יותר מדי הוכחות כי הרי אסור לדבר על זה, וכמו כן הס מלהזכיר תלוש משכורת שהרי גם המשכורות סודיות. כך הצליח קופר להשתלט על חייהן ועל נשמתן של נשותיו, כשהוא מוסיף לעברו הצבאי המפואר ולקריירה במוסד גם נפילה בשבי הסורי, ממנו כמובן הצליח להימלט לבדו.
הנשים של קופר – אלה שנשארו בחיים, זאת אומרת – מתוודות בספר איך שירותו הצבאי והקריירה במוסד הפכו אותו לאטרקטיבי בעיניהן. חיצוניותו הייתה כה לא מצודדת, אבל גבורתו הפכה אותו לגבר-גבר.
אני תוהה האם ייתכן סיפור הפוך, כלומר שאישה לא אטרקטיבית תצליח ללכוד ברשתה גברים מוצלחים בזכות קריירה פיקטיבית במוסד. מניחה שלא.
קלישאת אייטיז גורסת ש"בהתחלה בנים אוהבים חיילים ובנות אוהבות בובות, בהמשך בנות אוהבות חיילים ובנים אוהבים בובות". ובכן. קלישאות יכולות להיות כה מדויקות לפעמים.
* * *
לפני כמה חודשים הגעתי להופעה של חנוך דאום בצוותא. היו שם שלל מכובדים כולל נבחרת הח"כים של יש עתיד, ומפה לשם קלטתי מי יושב לידי: זיו שילון, המ"פ שנפגע מפיצוץ מטען בעזה. הוא ישב לימיני כך שידו הפגועה הייתה ממש סנטימטר ממני, ובשנייה הראשונה הייתי בהלם: בכל זאת לא כל יום מונחת לידך יד ברזל מחוברת לאייקון צה"לי עתיר תהילה.
שנייה אחר כך כבר עליתי על גדותיי מרוב הערצה. רציתי להגיד לו משהו, אבל בסוף רק חייכתי אליו ונתתי בכפיים כשחנוך עלה לבמה והכריז ש"איתנו באולם נמצא זיו שילון".
עם כל הרתיעה שיש לי מקריירה צבאית, בלי ספק גם לי יש חולשה לגיבורים. אני אגיד לכם יותר מזה: יש משהו בסעיף "לא עשיתי צבא בגלל בעיה בריאותית", שאיכשהו מוריד לי קצת מהליבידו. אני יודעת שזה טיפשי ושיש נשים שנדלקות דווקא ממוזיקאים עם עקמת בגב, אבל נו, נשים שמתעלפות לרגלי גיבורים מסוקסים זה לא מוזר בעיניי.
הספר "לתפוס רוצח" לא יוצא לי מהראש כבר שבוע: בעיקר אני שואלת את עצמי האם הייתי יכולה ליפול למלכודת כזאת. בכנות? לא חושבת, אני טיפוס חשדן מדי. ובכל זאת, עמוק בפנים, אולי גם אני ליידי קלאסית שמתעלפת מסיפורי גבורה.