יש איזה מערבל בטון אחד, שלא מבין שהוא מערבל בטון. מדי בוקר אני פוגשת אותו על הכביש בדרכי לעבודה, דוהר על 90 קמ"ש בנתיב השמאלי – לפעמים אני חוששת שעוד שנייה יתהפך, אבל הוא בשלו, חש עצמו אופנוע זריז וקול; לא אתפלא אם ליד ההגה יושב שליח פיצה עם קסדה.
לעומתו, יש אופנועים שלא מבינים שהם אופנועים; נוסעים על 20 קמ"ש באמצע הנתיב הימני כאילו הם נוהגים באוטובוס תיירים רדום.
ואני שואלת: בשביל מה לכם אופנוע אם יש לכם וייב של מזדה משפחתית? ולמה להוציא רישיון על מערבל בטון אם אין לכם סבלנות לנהוג, אהמממ, במערבל בטון?
זה בעיניי הכלל הכי חשוב על הכביש: לבחור את כלי הרכב בהתאם לטמפרמנט ולמגבלות האופי. איתי תורג'מן – אתה למשל צריך לנסוע במוניות לנצח.
* * *
סליחה מראש שבשבוע שבו הרשת סוערת מביקורו של נתניהו באפריקה אני עוסקת בנושא שנדחק לשולי החדשות, אבל זה בדיוק העניין: שלא מדברים על זה מספיק.
אני מתכוונת לזה שלפני שלושה ימים איתי תורג'מן נידון ל- 300 שעות עבודות שירות על נהיגה בשכרות, ועזבו את זה שבקושי דיברו על זה; כשכבר דיווחו על ההרשעה, איפה הופיע האייטם? נכון מאוד, באזורי הבידור או התרבות.
זה בעייתי משתי סיבות: ראשית, כי אין פה שום דבר מבדר או תרבותי. ושנית, משום שהרשעת נהג שיכור היא אייטם פלילי, לא מסיבה בגיא פינס.
לא הייתם רוצים לנסוע עם הנהג תורג'מן: לפי הפרסומים, האיש נוהג משנת 2000, ועד כה הורשע ב- 16 עבירות תעבורה. לא ברור כמה מהן על נהיגה בשכרות, רק ידוע שזו לא הפעם הראשונה. עכשיו בואו נדייק את זה: 16 פעמים הוא נתפס והורשע. כמה פעמים לא הורשע ולא נתפס? נראה שלעולם לא נדע.
הדבר היחיד שכן ידוע, זה שנהיגתו מהווה סכנה לציבור; כך נכתב בכתב האישום שהוגש נגדו הפעם. בגופו נמצאה כמות אלכוהול גדולה פי 3 מהמותר, והוא היה כה שיכור, שלא הצליח אפילו לעמוד ישר: "הנאשם התנדנד בעמידה, כשריח אלכוהול חזק נודף מפיו".
עכשיו, אתה רוצה לשתות, תשתה. אתה רוצה להסריח מאלכוהול, תסריח. אבל מה איתנו, הנהגים האחרים על הכביש? כמה אדיש ואטום אפשר להיות בשביל לצבור 16 הרשעות? הייתי מצפה מבית המשפט לשלוח עבריין שכזה לכלא, אבל למה כבר אפשר לצפות ממערכת משפט שגוזרת על אנסים חודשי מאסר ספורים? הענישה בארץ מגוחכת, ואנחנו משלמים על זה יום יום.
כך, במסגרת הסדר טיעון, נשלל רישיונו של תורג'מן ל- 29 חודשים פלוס קנס של אלף שקל. אני חוזרת: אלף שקל. את עבודות השירות הוא קיבל בברכה: "אעשה את זה מכל הלב", הבטיח כשיצא מבית המשפט, "תרומה לקהילה זו זכות".
אז אולי תממש את הזכות הזאת בלי לנהוג שיכור, מה אתה אומר?
* * *
לא דאעש ולא חמאס; מה שהכי מפחיד אותי זה נהגים כמו תורג'מן, שמסכנים את חיי הנהגים פעם אחר פעם. תראו איך הסתובב בבית המשפט עם הזקן ההיפסטרי ומשקפי השמש, מפזר חיוכים לפפראצי, ותבינו שהוא לא קרוב אפילו להבין את חומרת העניין.
איך הפך תורג'מן לאחד המגניבים בברנז'ה, אני מודה שקשה לי להבין. האם בזכות החברות עם יעל פוליאקוב? הזוגיות ההיא עם אנה ארונוב? אולי הטוניקות המוזרות עזרו לו לבדל את עצמו ולשחק אותה אושיית אופנה? אני בכל מקרה אשמח אם בראיון הבא ישאלו אותו גם על הרשעותיו הרבות ולא רק מי המעצב האהוב עליו.
אני פוחדת מאיתי תורג'מן. אני פוחדת ממנו כי הוא פצצה מתקתקת, אני רואה נהגים כמוהו כל הזמן, ויודעת שהם לא רואים אותי ממטר. הם עושים על הכביש מה שבא להם, נתפסים ומורשעים וחוזרים לכביש כאילו כלום, עד שיום אחד מישהו ישלם על זה בחייו.
הרי רק במזל תורג'מן עדיין לא פגע באף אחד; האם גם בפעם הבאה יהיה לו מזל, יהיה לנו מזל? ואם היה דורס למוות נהג או הולך רגל תמים; אם בגללו שכרותו משפחה שלמה הייתה נמחקת, זה לא היה נגמר בעבודות שירות.
האם זה מוסרי, לשפוט אדם רק לפי תוצאות מעשיו בלי להתייחס לתרחישים אפשריים שעלולים לקרות בעקבותיהם?
אני מציעה להסתכל למציאות בעיניים ולהודות ביושר שנהגים כאלה הם רוצחים פוטנציאלים, ולא אכפת לי מה ההגדרה המשפטית לרצח: מי שעולה שיכור על הכביש, עושה את זה בידיעה שבסוף הוא עלול לגרום למותו של מישהו.
לעלות לכביש שיכור זה לא טעות אנוש, זה רוע בכוונה תחילה, זה להפוך את הרכב שלך לכלי נשק.
"אל תגידי ככה", מוחה חברתי ג', "הוא לא עלה לכביש במטרה לרצוח, לא הייתה לו כוונה רעה". ובכן. גם כוונה טובה לא הייתה לו.
* * *
ואולי בכלל תורג'מן ושכמותו מרשים לעצמם להתנהג כך על הכביש בגלל הליטופים שהם מקבלים מכל עבר, ואני לא מתכוונת רק לבית המשפט. אני לא יכולה להבין אנשים, ובעיקר נשים, שמתייחסות לגברים מפונקים וילדותיים בסלחנות שכזאת, לא יכולה לקבל את ה"אוי, הוא כל כך שובביניו וחי על הקצה". חוסר אחריות זו לא תכונה מדליקה בעיניי, לא אצל גברים ולא בכלל.
"תאונות דרכים יכולות להתרחש בכל מקרה", אומרת ג', ואני עונה: אז קל וחומר שלבנאדם שלא מצליח להחזיק את הראש ישר מרוב בירות – אסור להתיישב מאחורי ההגה!
דע לך, איתי תורג'מן, שחרף הזקן והמשקפיים והטוניקות למכביר – אתה לא מגניב, ממש לא. להיות שיכור זה לא מגניב. לנהוג שיכור זה לא מגניב.
אני מאחלת לך שאת עבודות השירות שלך תעשה בבית לווינשטיין, שם תפגוש נפגעי תאונות דרכים עם קצת פחות מזל ממה שהיה לך בינתיים – אולי זה מה שיעזור לך להבין עד כמה אורח החיים שלך מסוכן. ולעצמי אני מאחלת לא לפגוש אותך על הכביש לעולם, והאמת? גם לא בשום מקום אחר.