החתונה הראשונה שלי הייתה בגיל 13. קראו לו פטריק סווייזי, והוא קידש אותי באירוע ענק ורב משתתפים; כל החצ'קונים שלי הגיעו לשמוח בשמחתי ובסוף הערב התנשקנו בפה. זה קרה כמעט כל לילה, לצלילי הפסקול של "ריקוד מושחת" בטייפ הדאבל-קאסט.
וכאילו כדי לאזן את כל האושר הזה, הייתי חולמת פה ושם גם על אלונה פרידמן. ובחלומי, חטיף "טעמי" ענק, מפלצתי, רודף אחרי שתינו, בעוד אני צועקת: "תברחי, אלונה, תברחי".
זו הייתה תקופת טרום גיל ההתבגרות, מסביבי חברות כבר התחילו לספור קלוריות ולקטר שאין להן מה ללבוש, וסיפורה של פרידמן - דוגמנית שנות השמונים שגילתה את הבורקס - נגע ללבי עד מאוד.
את הכתבה עליה בעיתון תל אביב אני זוכרת כאילו קראתי אתמול, כולל תמונתה כחיילת בקורס קצינות - שמנמנה וחייכנית - שהוצבה לצד צילום שלה כדוגמנית בבגד ים זעיר; כולל ציטוט של קולגה ש"כשאני רואה היום את אלונה מתחשק לי לנעול אותה בחדר סגור בלי אוכל".
ככה זה, דוגמנית שמשמינה זה קצת כמו רופא שמתחיל לעשן; אנשים ילעגו לך על שנכנעת לחולשה שהם בעצמם לא מצליחים לנצח - רק כי המקצוע שלך מחייב אותך להתעלות מעל האחרים.
אחרי הכתבה ההיא, פרידמן תלתה את הביקיני, נעלמה לחיי משפחה וחזרה לתעשייה רק כעבור שנים, כמנחת תוכניות הורות. את תואר הדוגמנית שמעיזה לטחון פחמימות בלי להקיא - ירשה מאיה ישעיהו. רק שהיא לא לקחה ללב, וגם לא לריאות. המנטרה שלה הייתה חד משמעית: "תקפצו לי".
התקדמנו קצת מאז אלונה פרידמן?
הרזון החדש שהציגה ישעיהו השבוע הוא מן צדק פואטי. בלי להיגרר לקלישאות על יופי ישראלי, מדובר באחת הדוגמניות המדהימות שהיו לנו כאן, והקילוגרמים העודפים ישבו עליה כמו משקפי שמש ענקיים על זוג עיניים מהפנט.
היחס התקשורתי היה בהתאם; ישעיהו אומנם לא קיבלה כתבת הספד לפנים, עם תמונות של לפני ההשמנה ולאחריה - בכל זאת התקדמנו קצת מאז שעשינו לאלונה פרידמן שחיטה כשירה – אבל חיצי הלעג שנזרקו לעברה משלל כיוונים היו כואבים לא פחות.
פה דמות מגוחכת ב"ארץ נהדרת", שם פפראצי לא מחמיא שרץ ברשת, וטוקבקים, וסטטוסים בפייסבוק; הרוע כיום הוא רב ערוצי ומתוחכם יותר, בזה אין ספק.
ולמרות כל זה, שיעורי פילאטיס לא היו כנראה בראש סדר העדיפויות שלה; "כשאני מסתכלת בתמונות אני לא מאמינה איזה כוסית הייתי, אבל כרגע טוב לי ככה", היא אמרה פעם לגיא פינס.
במילים אחרות: אני יודעת מה צריך לעשות בשביל להיות רזה, הייתי שם, כרגע בא לי מעמול, תודה.
ככה, בלי לדברר מאבקים חברתיים נגד דוגמניות אנורקטיות ובלי לשאת דגלים, ישעיהו פשוט חיה איך שבא לה, מייסדת זן חדש של אמהות-דוגמניות.
הומור עצמי: זה כדאי
זה היה מרענן כי בגדול, דוגמניות נחלקות לשני סוגים: אלה שאוכלות כל מה שבא להן, ואלה שבא להן עוד דברים חוץ מסלט בלי רוטב. גם אוכלוסיית האמהות-דוגמניות נחלקת לשניים: האובססיביות שמרזות חמש שניות אחרי הלידה, והשמנמנות שנתקעות בבית ולא מעיזות לחזור לאור הזרקורים.
אין ספק שבימי הדוגמנות שלה - מאיה ישעיהו השתייכה לקבוצה השנייה, אבל לאחר שהפכה לאמא, היא כבר לא התקפלה לתוך אף מגירה.
על הסקאלה שבין אלונה פרידמן ומיכאלה ברקו מצד אחד, ומירי בוהדנה ואילנית לוי מצד שני - מאיה ישעיהו הייתה זו שאומנם לא חזרה לדגמן תוך כדי הנקה, אבל גם לא ישבה להתבייש בפינה.
ישעיהו היא הדוגמנית-לשעבר הזו, שלא ראתה אף אחד ממטר; שהתהדרה בפיגורת ה"אני אחרי שתי לידות, היי", ויחד עם זאת יצאה לפתיחות והשקות עם האף למעלה, בלי לברוח מצלמי פפראצי ובלי להתנצל. לא נראה לכם? קבלו אותה גם בהפסקת הפרסומות.
אכן, היא כנראה הדוגמנית היחידה בתבל שהמשיכה לתקתק קמפיינים גם בגרסתה המלאה. נכון שהפרסומות עם חמותה ג.יפית לא עשו עמה חסד – בצילום ובתאורה כמו גם בטקסטים – חצופות בפשטותן, חושפות כל צמיג חדש, כל שביב של אינטונציה מוגזמת. ומצד שני, היא לפחות הפגינה בהן מנה הגונה של הומור עצמי, דבר שאין לכמה דוגמניות מתבגרות שמתעקשות להמשיך לשחק אותה בנות עשרים.
הפרידמנית של שנות האלפיים סגרה מעגל
זה נהדר לשבת עם התינוק בבית קפה כשאת לבושה בסקיני ומנשנשת סלט ירוק; אני ממש לא אומרת כאן שצריך לפרוק כל עול ולהסתובב עם בגדי הריון שנים אחרי הלידה.
גם אין לי ספק שבהריון הבא שלי - שיקרה בעוד עשרים שנה בערך – אני אמשיך לתקתק אימוני כושר ולהתנזר מעוגיות מזרחיות; מי כמוני יודעת כמה קשה לתקן נזקים של הריונית זללנית ואדישה.
אבל לצד הטרנד הפסיכי לסגור תאריך לשער ב"בלייזר" כבר בחדר הלידה – כמה שפוי ונורמלי היה לראות אמא צעירה, טופ מודל לשעבר, שמגדלת תחת ושני ילדים ומחייכת לצלמי הפפראצי כאילו היא מינימום ג'יזל.
כעת מאיה ישעיהו שוב רזה, ומגיע לה שאפו כפול ומכופל; גם על זה שנפרדה מהקילוגרמים המיותרים, וגם על שעשתה זאת לא כשכולם ציפו ממנה, אלא כשהתחשק לה.
הפרידמנית של שנות האלפיים סוגרת מעגל, נראה מה הנשמות הטובות יגידו עכשיו.