עזבו את ביבי ושרה, בוז'י וציפי, מנו ומינה; בואו נדבר על רגע מכונן באמת; בליל הבחירות, כמה דקות לפני תוצאות המדגם, העביר גורי אלפי את השידור בערוץ 10 לתמר איש שלום בהתפעלות מסוימת: "איך את כזאת יפה ורעננה בשעה כזאת?", הוא פרגן בחיוך, "כל כך הרבה שעות שידור ותראו איך היא נראית".
איש שלום הנעימה מאוד בדרך כלל, נזפה בחמיצות מסוימת: "בפעם הבאה אני מקווה שתחמיא לי גם על ההגשה והמקצועיות ולא רק על המראה". בזמן שאלפי הנהן במבוכה וקצת רצה לקבור את עצמו מתחת לפרומפטר, יש להניח, הבנתי שוב למה אני כה נרתעת מלהגדיר את עצמי כפמיניסטית. נכון, בעמדותיי ובאישיותי אני האמ-אמא של הפמיניסטיות: עצמאית, דוגלת בשוויון זכויות ולא פראיירית בכלל. אבל ביחס שלי כלפי גברים אני לא מיישרת קו עם המקהלה הפמיניסטית: מסרבת להיות דרוכה וחשדנית, הקורבניות ממני והלאה, ובמקום תמר איש שלום יש להניח שהייתי עונה: "תודה גורי, גם אתה נראה לא רע הערב".
זו, פחות או יותר, התשובה שלי לשאלה למה אני לא מגדירה את עצמי כימנית אלא כאשת מרכז-ימין: למרות האג'נדה המדינית, היחס שלי לצד השני - ערביי ישראל ואנשי שמאל, לצורך העניין - לא מאפשר לי לעמוד באותה משבצת עם מירי רגב ודני דנון, שלא לדבר על אורי אריאל או בצלאל סמוטריץ'. מבחינתי ערביי ישראל הם אזרחים שווים, שמאלנים הם לא בוגדים, ובכלל, זכויות אדם הן נושא חשוב מאוד עבורי. אשת מרכז, אם כן. מרכז-ימין-שפוי.
* * *
רק אל תגידו לי שגם אתם צמודים למחשבון עכשיו. לא יודעת, מאז שפורסמו תוצאות האמת, נדמה לי שאני בערך היחידה שלא עושה חשבון נפש: בנט, גלאון, יחימוביץ', דרוקר – כולם הצהירו על התבוננות פנימית וחישוב מסלול מחדש, ורק אלונה קמחי ממליצה: "תשתו ציאניד, ניאנדרטלים מזויינים, ניצחתם". בעיה: מצד אחד אני באמת מרגישה שניצחתי, מצד שני ציאניד נשמע לי אקזוטי מדי, כאילו אפשר ממש למות מזה, והרי לא הגיוני ששמאלנית הומאנית ואוהבת אדם תאחל לחפים מפשע להתפגר, נכון?
אבל נחזור לעיקר: תחושת הניצחון מוזרה לי כי כאשת מרכז לא ציפיתי לתוצאות מסעירות מבחינתי. חשבתי, אתם יודעים, שבכל מקרה יהיה בסדר: לא מדהים ולא עצוב, לא ניצחון מוחץ ולא על כישלון מהדהד. בוז'י ייבחר? נו, יוקר המחיה ומחירי הדיור באמת עוברים כל גבול, אולי הגיע הזמן לנסות משהו חדש. ביבי ינצח? אוקיי, עם כל הטלטלות שעבר אני מאמינה שבסיבוב הבא הוא יהיה יותר קשוב; ממשלה בראשותו תהיה חייבת להיות חברתית יותר, לא תהיה לו ברירה.
בגלל זה כל כך התלבטתי למי להצביע: כולם היו טובים ורעים בעיניי באותה מידה, ובכלל, כל המפלגות כה התמרכזו, שכבר לא הצלחתי להבין מה ההבדלים ביניהן. גם הסלוגן של השמאל "פשוט מחליפים", לא היה ברור לי: שלטון זה לא טמפון, מה פשוט פה? בשביל להחליף הנהגה לא מספיק למאוס בזו הקיימת, צריך לתת אלטרנטיבה ראויה. ופה לא ראיתי אלטרנטיבה. כבר לפני חודשיים, בשיא האופוריה של המחנה הציוני, חזרתי מחוג בית של הרצוג עם מסקנה חד משמעית: זה לא ראש ממשלה. לא רק בגלל היעדר הכריזמה והנוכחות אלא גם בגלל שבמהלך כל הערב הרצוג חזר על המסר "רק לא ביבי", אבל לא אמר מה כן. וכשאין לך מה להציע, אין סיבה לבחור בך.
ועדיין, הפריע לי שלא הצלחתי לגבש דיעה. איך קרה שאני, עלמה כה דעתנית ונחרצת בדרך כלל, מתקשה לקבל החלטה דווקא בנושא כה קריטי? שלל אפשרויות הצבעה חלפו בראשי, חלקן לא מהסיבות הנכונות, אני מודה.
שקלתי להצביע לבוז'י כי לא הייתי מסוגלת להצביע לביבי; חשבתי להצביע לביבי כי לא יכולתי לשים פתק לבוז'י; רציתי את כחלון ואז את לפיד ואז שוב את כחלון, ואולי בכלל ליברמן, בזכות אורלי לוי אבקסיס? אבל מצד שני שרון גל, אז לא תודה.
בסוף נכנסתי לקלפי והיד נשלחה אוטומטית ללפיד, הבחירה שלי מלפני שנתיים. אני בטוחה בכוונותיו הטובות וחושבת שהוא מנהל טוב שיודע לאסוף אנשים טובים סביבו. חוץ מזה, הוא יהיה גורם מאזן בכל ממשלה שיהיה בה, אם יהיה. אני מרוצה מההצבעה שלי, ושמחה שבחרתי לא על דרך השלילה ולא משיקולים אסטרטגיים. בחרתי במישהו שאני באמת מאמינה לו.
* * *
אז מה עכשיו? אנשי שמאל, ביניהם ידידים וקולגות, טוענים שהציבור מטומטם ומאיימים, כרגיל, לעזוב את הארץ; אנשי ימין מדגמנים שמחה לאיד שלא נראתה כמותה. אני לא מתרגשת: מי שלא מתאים לו לחיות פה וחושב שיהיה מאושר יותר מאחורי דוכן פלאפל בפלורידה – יאללה ביי; מי שרוצה להקניט את השמאל ברשתות החברתיות כדי להרגיש חזק – שיהיה לו לבריאות.
רק אל תגידו שהציבור מטומטם: עובדה שהתקשורת לא הצליחה לשטוף לו את המוח, על אף שניסתה בכל הכוח. עכשיו לפחות חבריי העיתונאים יחזרו לתפקידם המקורי: לדווח ולפרשן, לא להריץ מועמדים ולנהל קמפיינים
ואני? אני שמחה קודם כל על זה שהעם אמר את דברו - תארו לכם מה היה קורה אם כל הפארסה הזו הייתה מסתיימת בתיקו; להכרעה נחרצת מזו לא יכולנו לצפות. ואני מרגישה שניצחתי כי יגאל סרנה ויאיר גרבוז שטופי השנאה הפסידו, והדיבור על זה ש"איימן עודה עוד יהיה שר הפנים" נשמע עכשיו כמו פאנץ' גרוע. אני מרגישה שניצחתי כי ברוך מרזל נשאר בחוץ, והמפלגה האנטי-חברתית של אורי אריאל, אה, סליחה, של בנט – התרסקה טוטאלית. ניצחתי כי משה כחלון יהיה שר האוצר, וגם בו אני מאמינה.
אז הקיצוניים עפו, גוש המרכז גדל, ותשמעו עוד משהו נחמד: לצד השמאלנים הזועמים שאיבדו את זה לגמרי ומציעים "להתפצל לשתי מדינות, ישראל ויהודה" – גיליתי גם לא מעט זוגות מעורבים, כלומר ימנית שנשואה לשמאלני, או להפך. ואם ימנים ושמאלנים יכולים לחיות בכיף באותו בית, אז גם באותה מדינה אפשר. אמן.