מישהו שאל אותי פעם מה פתאום אני, אישה, עושה סטנדאפ. אמרתי לו שהצחוק עוזר לי להתגבר על האונס שעברתי עם שלושה אריתראים. הם לא אהבו שהכרחתי אותם.
אז כן, נשים מצחיקות פחות. עובדה. תסתכלו על כמות הסטנדאפיסטים והקומיקאים הגברים לעומת הנשים, בארץ ובעולם. שימו לב מי לרוב מנחה תוכנויות אירוח שמצריכות מונולוגים קומיים ומידה רבה של קלילות ושנינות. ולא, אופרה זו לא תוכנית אירוח, זה ערוץ הקניות. אז למה יש רק טינה פיי אחת, וכשכבר יש אחת כזאת, כולם נופלים לרגליה? למה כל כך נדיר למצוא אישה שנראית כמו אישה ועדיין יכולה לגרום לנו להיחנק מצחוק?
יש את ההסברים "המדעיים", שטוענים שאנחנו מורכבות אחרת מבחינה גנטית וחסר לנו הגן הזה שאחראי על הומור או משהו כזה, אבל זה גם מה שאמרו על טייסות בצה"ל לפני עשרים שנה. אם כבר לייחס את זה להשפעה גנטית, אולי ההסבר טמון בכך שאנחנו רגשניות יותר מגברים, וכדי לעשות קומדיה טובה צריך להיות מנותקים מכל רגש. שימו אישה בהצגת הילדים "פו הדב", היא ישר מתחילה לבכות.
אפשר לייחס את הפער לשנים של דיכוי נשי, בו הסכמנו בעל כורחינו לקחת חלק במשחק החיזור האולטימטיבי של זכר שכובש ונקבה שנכבשת. הוא קונה אותך בהומור שלו, את מצחקקת מהשטויות שלו, גם אם הן לא מצחיקות. את מנפחת לו את האגו והוא בתמורה מנפח לך את חשבון הבנק. לכן עדינות נחשבת לתכונה נשית, בעוד חוש הומור נתפס כתכונה גברית.
ומה קורה היום? נשים עדיין מחפשות גברים מבוססים עם חוש הומור, גברים עדיין מחפשים כוסיות. מגזרים גבריים קטנים ונדירים מתעקשים גם על רמה מסוימת של אינטליגנציה. אבל אף גבר לא כותב ב-loveme.co.il "שתהיה מצחיקה". אגב, זה נתון שהוכח במחקר שנערך באוניברסיטת חיפה ובדק עשרות אתרי הכרויות. אנחנו יכולות להתאהב בוודי אלן, הם לא יכולים להתאהב באלן דג'נרס.
מופע סטנד אפ מול בדואיות חד הוריות
שורה תחתונה, גברים לא רוצים אישה מצחיקה, מקסימום שנונה. וגם אם הם כן רוצים אחת כזו, אז בתור החברה הכי טובה, לא בתור האמא של הילדים שלהם. נשים לעומתן זאת פשוט רוצות להתחתן, אז הן נאלצות להיכנס לסטריאוטיפ. תסתכלו על רוב הקומיקאיות הגדולות בארה"ב - רווקות, ללא ילדים, עם חיבה עזה למכנסיים בגזרת מלח. הן צריכות להיות קצת טום בוי בשביל להצליח להצחיק. אצלינו, עדי אשכנזי עשתה בחירה חכמה, והלכה על ההיפך הגמור.
אז אם אין נשים מצחיקות בפיק-אפ ברים, בטח שאין בסטנד-אפ. פה הרי אין קיצורי דרך. אף סטנדאפיסטית עוד לא התגלתה יום אחד ברחוב, כשמלהק צד אותה בעיניו ואמר לה "וואו, את ממש יפה, פנויה להצחיק 400 איש במשך שעה בשבוע הבא?". מי שרוצה להצליח חייבת להקדיש לעניין לא מעט שנים של הופעות בעשר בלילה, בחצות וגם אחרי, ולהתפלל שבחזרה הביתה לא יחכה לה ניגרי מתחת לבית.
שנים, חברים, שנים של הופעות בערבי חובבים, בבארים או בכל מקום שמוכן לתת במה. תאמינו או לא, כבר יצא לי להופיע לבדואיות חד הוריות. השעות הלא שגרתיות, העבודה בסביבה בעלת אופי גברי, הנסיעות לחו"ל (כרמיאל) ובעיקר ההבנה שזה ייקח זמן, לעיתים אפילו עשור, עד שמקבלים הכרה, גורמות ללא מעט נשים להסתפק בצפייה בארץ נהדרת.
בישראל 2011 אנחנו יכולות להרוויח יפה, לתקן פנצ'ר, להיות ויקי כנפו - אבל אנחנו לא יכולות להיות גסות או לא פוליטקלי קורקט. גבר יכול לצחוק על סקס על הבמה, אבל אישה שעושה את זה תסתכן באיבוד הנשיות שלה. אני יודעת שאם אני אתחיל במשפט "אז כשאני מבקשת מחבר שלי שיביא בדרך הביתה וזלין", תמיד תהיה בקהל איזו מורה לתנ"ך שתזדעזע. וזה עוד לפני שאני מדברת על סקס עם גמדים, כן?
כנראה שהיכולת להצחיק מצריכה שחרור מוחלט, פיזי ומחשבתי, ללכת עד הסוף, מידה רבה של הומור עצמי, שפה ישירה ולעיתים בוטה – בקיצור גבר או לסבית.