לפני שלוש שנים זומנתי לאודישן לסרט זר שהצטלם בארץ. התפקיד כלל גם סצנת עירום אומנותי, או בתרגום לעברית: עירום מלא עם סדין שקוף שמתנופף ברקע, מלווה בפסקול של ליאונרד כהן, שגורם לדמות להצטייר פחות זונה ויותר שחקנית אופי מיוסרת.
התלבטתי. האמת, פחות הטריד אותי הפחד להתערטל בפומבי ויותר התגובה של המשפחה. התמונה של אבא שלי, איש יקר שעושה קידוש בשישי ולא יודע אפילו איך מאייתים שרימפס, צופה בסרט ואז מתעלף בעוד אני בוכה כמו אחרונת השחקניות התורכיות, גרמה לי להסס. אני אוהבת את אבא שלי, מאוד. אני יודעת שגם הוא אוהב אותי. ודווקא בגלל זה אני תוהה אם יש לו את הזכות לבקש ממני להימנע מלעשות את מה שאני הכי אוהבת. הרי זו מהות האהבה - לתת לצד השני להיות מה שהוא רוצה להיות, לא?
אני לא אשכח את היום שעשיתי פירסינג בטבור בגיל 15. במקום לצעוק ולהתעצבן הוא פשוט ניגש אליי וביקש "אם את אוהבת אותי, אני אשמח שתורידי את זה". לא יכולתי לסרב. מצד שני, אני לא יכולה להתחייב על עוד פעם כזאת.
הרי רוב השחקניות בארץ ובעולם נאלצו או ייאלצו מתישהו במהלך הקריירה לתת לנו להציץ להן, כאילו לנשמה אבל בעצם לשדיים או לחריץ של הישבן. יובל שרף, נטע גרטי, איילת זורר... אפילו ותיקות הדור כמו חני נחמיאס נתנו לנו לראות להן. ככה זה כשסצנת עירום אחת יכולה להעיף קריירה לשמיים.
כמו כדורסלנים, חוץ מהציצי
בכלל, נדמה שרק בארצנו הקטנטונת עוד עושים מזה כזה ביג דיל. אולי בגלל שרק כאן כולם יודעים שאודליה היא הבת של שימי מחדרה, שבמקרה עשתה צבא עם הבן של מוטי מגדרה, שדודה שלו הייתה עם סבתא שלי בטיול שורשים במרוקו. עכשיו תוסיפו לזה שבעה אחים של אמא שלי, שהז'אנר הקולנועי המועדף עליהם הוא "הילולה במירון – פסח 2008".
בארה"ב ובאירופה, לעומת זאת, אף אחד לא ממש מתרגש מקצת ציצים. זה אפילו מתכון מנצח לזכייה באוסקר - תנו לנו שחקנית כוסית שעולה עשרה קילו לצורך תפקיד סוחט דמעות ומתערטלת במשמניה והנה הקהל עומד על רגליו. בעצם, אפילו לא חייבים להשמין, אפשר רק להתפשט. עזבו, תנו לנו שחקנית פורנו לוהטת, אנחנו כבר נתפור לה תפקיד ראשי ברובוטריקים או משהו.
תכלס, למה בכלל לעשות מזה כזה עניין? הרי הגוף של שחקן הוא הכלי שלו. העיניים, השפתיים, הידיים וכן, לפעמים גם השדיים. בדיוק כמו כדורסלנים או עובדי בניין, חוץ מהקטע של החזה. עירום יכול להיות דבר אסתטי, מעניין, מסקרן, ואם לא היינו מדינה דתית, אז בטח הרבה יותר נפוץ.
נכון, אפשר להתווכח על הצורך המהותי בסצנות סקס בקולנוע הישראלי. רובן מיועדות להביא בני נוער חרמנים לקנות כרטיס, יותר מאשר סצנות אונס מרתקות כמו זו של מוניקה בלוצ'י בסרט "בלתי הפיך". והרי כמעט בלתי אפשרי לעשות סצנת סקס אותנטית בלבוש מלא, אלא אם כן מדובר במשחק מקדים בסרט פורנו איראני. ועדיין, בין אם הן מקדמות את העלילה או רק את כיסו של המפיק, אין הרבה סרטי קולנוע בארץ, אנחנו לא בוליווד, ובטח שאין הרבה תפקידים ששחקנית בתחילת דרכה יכולה ליפול בול בטייפקאסט כדי שהיא תוכל להרשות לעצמה להגיד, "תודה, אני אחכה לפעם הבאה שיעשו פה 'בטיפול'".
בסופו של דבר, לא ניגשתי לאודישן ההוא. אבל בפעם הבאה שיקראו לי, אני אלך ואתאבד על התפקיד ואתפלל שהבמאי יסתפק בצילום של הישבן מרחוק. בשביל מה לעזאזל אני עושה פילאטיס?