לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט של עמוד הפייסבוק "ציוני בנשמה שלי", ששיתף ראיון עם בן גוריון. "פשוט נדיר , יוצא מן הכלל , הפיצו !!!", כתבו הציונים בנשמה שלהם. "זכרו את דוד בן גוריון והמשיכו את דרכו ואת צוואתו לעם ישראל, בן גוריון בראיון מדהים, שהיום היה נחשב ימני קיצוני". אז הקלקתי. הריאיון משנת 1970, אבל הוא נראה כמו ראיון משנת 1870. המראיינים פונים זה לזה בתארים "מר רוזנפלד" ו"מר פדהצור". שניים מהם, כמו גם מרואיין הכבוד, מדברים עם מבטא. הם מהגרים.
"לא הייתה מדינה פלסטינאית ולא הייתה אומה פלסטינאית", אומר בן גוריון בראיון, ומתכוון לכך שלא הייתה מדינה פלסטינאית או אומה פלסטינאית כשהיוונים החליטו לקרוא לארץ הזאת פלסטין. והוא צודק. באמת לא הייתה. נו, אז הימנים נתלים בעניין הזה, ואילו השמאלנים יכולים להתנחם בכך שבאותו ריאיון מצהיר אבי האומה כי "הארץ הזאת שייכת לשניים – לערבים היושבים בה, ולעם היהודי בכל העולם", וקורא לממשלה להחזיר את השטחים תמורת שלום. וכך אפשר להמשיך לצפות בראיונות עם בן גוריון מעתה ועד עולם, מבלי לעשות שום דבר. כל צד ירגיש שהוא הציוני האמיתי ושהצד השני זיוף או סילוף של הציונות, שהמפה הפוליטית זזה לו ימינה או שמאלה, שהמדינה שלו השתגעה או נגנבה.
ברכת יום העצמאות שלי: שנפסיק לחפש את הציונים בכל דבר. די, עברו 70 שנה. כולם מתים. האם הם היו בני אלים מושלמים בתכלית? לא, אבל אני לא חושב שאנחנו היינו עושים עבודה טובה יותר. עובדה: אנחנו לא עושים עבודה טובה יותר היום. בכל שבוע שולפים פה איזה ציטוט מרשיע, חושפים איזה פרוטוקול מכריע, כאילו שאם יו"ר קק"ל יצא גזען באיזו ישיבה ב-1931 פירושו של דבר שהמדינה כולה, מעתה ועד עולם, גזענית. מה זה מוכיח? זה לא מוכיח כלום. זה רק מוכיח שאנחנו חלשים ופחדנים עד כדי כך שאנחנו מחפשים אישורים מהמתים לדעות הפוליטיות שלנו. אבל המתים לא יכולים להסביר את עצמם. המתים לא יכולים להזכיר שגם להם הייתה פוליטיקה, וגם להם היו אילוצים, ובכל זאת הם הרימו מדינה – שזה הישג מרשים בסך הכול. אני הרמתי פעם מקרר ועפתי על עצמי חודשיים.
גם בארצות הברית דנים באובססיביות בשאלת כוונותיהם של האבות המייסדים, אבל באמריקה זה הגיוני: האבות המייסדים השאירו חוקה, שהיא האמנה החברתית בין האזרחים, ורק מכוחה הממשל מושל והשופטים שופטים. לגנותם או לזכותם, האבות המייסדים שלנו ייסדו את המדינה בלי חוקה ובלי גבולות. הם אפילו טרחו לקרוא לה "ישראל", ולא "ציון" או "יהודה", כך שאדם יוכל להיות אזרח המדינה ובעת ובעונה אחת להיות לא-יהודי, לא-ציוני או גם וגם.
קחו למשל את ה"סטטוס קוו" המפורסם, שמתבסס על מכתב מ-1947 ששלח בן גוריון לרב יצחק מאיר לוין, יו"ר אגודת ישראל. מה אנחנו חייבים למכתב הזה? אנחנו לא חייבים לו שום דבר. אנחנו רק משתמשים בו כאמתלה לא לעשות שום דבר. דמוקרטיה בוגרת יותר הייתה מזמן מעדכנת את הסטטוס קוו לטובת שני הצדדים. למשל: החילונים יסכימו לסגירת הקניונים הגדולים מחוץ לערים, ובתמורה לכך החרדים יסכימו לתחבורה ציבורית בשבת בערים החילוניות. למה לא? כי בן גוריון כתב מכתב? סקר אחד מצא שאפילו בקרב מצביעי הליכוד 70% תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, אבל הם לא חושבים ללחוץ על שר התחבורה שלהם, שחוזר ואומר שהוא "מחויב לסטטוס קוו". לא הוא לא. הוא לא מחויב לשום דבר. הוא בוחר שלא לעשות שום דבר, ובוחריו בוחרים שלא ללחוץ עליו בעניין.
בני אדם שוקעים בדיונים היסטוריים כשהם מרגישים שאינם יכולים לעצב את עתידם. פוליטיקאים שוקעים בדיונים היסטוריים כשהם לא רוצים לעשות את עבודתם. אם כן, ברכת יום העצמאות שלי: שנתחיל לנצל את העליונות המפורסמת שניתנה לכלבים חיים על אריות מתים. המדינה צריכה להשתנות, ואנחנו צריכים לשנות אותה, ואם השינוי הזה לא יהיה לרוחו של מת זה או אחר – הוא מוזמן להתהפך בקבר.