אנחנו הישראלים מאושרים. מאושרים. לא יעזרו כל זעקות הבכי והנהי של השמאל: שמח פה.
השבוע פורסם מדד שביעות הרצון של ה-OECD. שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממדינתם היא מהגבוהות בעולם. "מקום שישי בעולם מבין המדינות המפותחות", כתב בנימין נתניהו, שמיהר לשתף את המדד, "לפני בריטניה וארה"ב". האמת? מדהים.
וזה מדהים במיוחד לאור מדד אחר שפורסם באותו דו"ח של ה-OECD, מדד שהשמאל מיהר לשתף: ישראל במקום הראשון מבין המדינות המפותחות בעוני יחסי. לפני בריטניה וארה"ב, לפני מקסיקו וטורקיה, דיר החזירים של הקפיטליזם הישראלי הוא המטונף ביותר בעולם.
אז איך יכול להיות שהישראלים גם עניים וגם מבסוטים? אפשר כמובן לטעון שהישראלים חיים בתודעה כוזבת, ששוטפים לכולנו את המוח עם הדגל והדת כדי שלא נהיה ערים לעושק השיטתי ולגזל הממוסד שהם מנת חלקנו בכל יום עבודה, בכל רכישה, בכל תשלום מס.
כל זה נכון, בהחלט, אבל אני מציע לשמאל שלא לזלזל ברגשות של אזרחי ישראל. מהניסיון האישי שלי, הישראלים באמת ובתמים מאושרים. יותר שמח בתל אביב מאשר בברלין או בלונדון, אפילו אם התנאים החומריים פה הרבה פחות נוחים. והסיבה לכך היא שהימנים – שהם רוב הישראלים כיום – כבר אינם משווים את מצבם למצב הגרמנים או הבריטים. הם משווים את מצבם למצב הערבים.
תודה, תודה, תודה שאנחנו לא בעזה
הסאטיריקן השמאלי עמיר שיבי כתב השבוע בפייסבוק שהמשפט האהוב עליו הוא "במדינה נורמלית היו תולים אותך בכיכר העיר". זה מצחיק, אבל גם נכון: במדינה נורמלית במזרח התיכון באמת היו תולים את מנכ"ל בצלם חגי אלעד במרכז העיר. זאת הנורמה במזרח התיכון.
ואילו הנורמה החדשה בישראל היא אמירת תודה. "תגיד תודה שאתה לא בעזה" זאת לא סתם השמצה של ימנים כלפי שמאלנים. הישראלים באמת ובתמים מכירים תודה על כך שהם לא בעזה או בסוריה. הם רואים את התמוטטות העולם הערבי ומתמלאים הכרת תודה אמיתית, פנימית ועמוקה. ישראל היא מגדלור של זכויות אדם, רווחה, תשתיות, חינוך וצדק חברתי – אבל יחסית למזרח התיכון, לא ל-OECD.
ממשלות הימין לימדו את הישראלים, עם קוטרי עד לאחרונה, לשמוח בחלקם. כמאמר השיר של אריסה ומרגלית צנעני: "פה זה לא אירופה / פה זה ישראל / תתחיל להתרגל / כפרה, הופה, פה זה לא אירופה / פה זה בלאגן, מזרח תיכון ישן". וזה שיר מסיבות. שיר שמח. כי האושר, כמו העושר, הוא עניין יחסי. ויחסית למזרח התיכון, החיים שלנו באמת תותים.
שינוי הפרספקטיבה הזה מבורך מבחינה אישית, כי כולנו צריכים להודות על מה שיש במקום להתלונן על מה שאין, אבל הוא הרסני מבחינה פוליטית. הוא מצדיק הן את הקיפאון המדיני (כי אין עם מי לדבר) והן את החמס הפנימי (כי איזו זכות יש לנו להתלונן על מחירי סכיני הגילוח כשבסוריה משספים תינוקות).
הממשלה סבילה והאזרחים זורחים מאושר. כמו בשירו המפורסם של קוואפיס, "מחכים לברברים": לְמַה אֲנַחְנוּ מְחַכִּים, לָמָּה נֶאֶסַפְנוּ בַּכִּכָּר? // הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם. // − מַה פֵּשֶׁר חֹסֶר-הַמַּעַשׂ שֶׁל אֲסֵפַת-הַמְחוֹקְקִים? / לָמָּה יוֹשְׁבִים הַמְחוֹקְקִים בְּלִי לְחוֹקֵק דָּבָר? // כִּי הַבַּרְבָּרִים צְרִיכִים לָבוֹא הַיּוֹם".
והסוף ידוע. הברברים לא באים. לחינם המדינה החריבה את עצמה בחוסר מעש. "מַה יִּהְיֶה עַכְשָׁו עָלֵינוּ בְּלִי הַבַּרְבָּרִים?" שואל קוואפיס. "הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הָיוּ אֵיזֶה פִּתְרוֹן".