נשמע רציני להחריד, נכון? ובכן, אותה "פגיעה מינית בנשים ובנערות" היא ציור קיר. כן, ציור קיר של הצייר רמי מאירי בחוף מציצים. חוף מציצים נקרא, כמובן, על שם הסרט "מציצים". ב-2002 ביקשה העירייה ממאירי להנציח את סרט הקאלט, אז מאירי צייר ציור קיר של שני נערים המציצים למלתחות הנשים.
לא נערים אמיתיים שמציצים למלתחות הנשים – ציור קיר של נערים מציצים למלתחות של נשים, שמנציח סצנה מסרט, שגם היא לא היתה אמיתית, כי זה סרט, של נערים שכאילו הציצו למלתחות הנשים, אבל בעצם היו שחקנים שהציצו למלתחות ריקות. בסרט, אגב, אלי (אריק איינשטיין) וגוטה (אורי זוהר) דווקא מגרשים את הנערים המציצים.
אבל השמאל ההזוי משוכנע שדימוי של דימוי של מעשה הוא הזמנה פתוחה לעשיית המעשה בפועל, כאילו אנשים מטיילים להם בטיילת, רואים ציור קיר ומזדהים איתו עד כדי כך שהם תכף ומיד עושים בדיוק את מה שמצויר לנגד עיניהם. עד כדי כך האדם בזוי בעיניהם. ואני שואל: למה לעצור בציור של מאירי? לפי אותו היגיון צריך גם לאסור על הפצתו של הרומן "לוליטה", שהופך את כל קוראיו לפדופילים, ולאסור על הקרנתו של הסרט "חניבעל", שמעודד קניבליזם.
ומלחמתו של השמאל ההזוי אינה נעצרת בדימויים. השמאל מנהל כבר שנים מלחמת חורמה נגד הדקדוק העברי. כן, הדקדוק העברי. בשפה העברית פנייה סתמית, כלומר פנייה לקהל מעורב של נשים וגברים, נעשית בלשון זכר. אלא שמישהו בשמאל החליט שמדובר בהדרת נשים מהשיח הציבורי, לא פחות, לכן שמאלנים רבים עברו לדבר בלשון נקבה. במקום לצעוק "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", מעתה יש לצעוק: "יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות". כן, זה מה שיביא את השלום.
המקרה הידוע ביותר הוא של חברת הכנסת המצוינת מרב מיכאלי, שמתעקשת לדבר בלשון נקבה ולכתוב בלוכסנים/ות מפרידות/ים. "הדיבור בלשון נקבה הוא השלב הבא של הזכות שאנחנו נאבקות עליה כבר מאתיים שנה: להשמיע את הקול הנשי", כתבה מיכאלי בטור דעה שמסביר את בחירתה. "הקול שנובע מתוך חוויית החיים הנשית, מתוך ההוויה הנשית".
כל הקשקוש הפוסט-מודרניסטי הזה טוב ויפה, אבל הוא פשוט לא נכון. המין הדקדוקי של שפה אינו משפיע לא על מחשבת דובריה ולא על פועלם בעולם. עובדה: בטורקית, באינדונזית ובאוזבקית כינויי הגוף ניטרליים מבחינה מגדרית, כלומר אינם נקביים ואינם זכריים, וקשה לומר ששפות אלו מדוברות במדינות הנאורות והמתקדמות ביותר בעולם ביחסן לנשים.
הרי אם מקבלים את הזיית הפוליטקלי קורקט לפיה השפה איכשהו קובעת ומקבעת את גבולות המחשבה, ומכאן גם את גבולות הפעולה, למה לא לאסור על השימוש במילה "רצח"? למה לא פשוט לבטל את המילה "כבידה" ולהתחיל לרחף בכיף?
זה בדיוק מה שמנסים לעשות אנשי הפוליטקלי קורקט: לבטל את המילה במקום להתמודד עם הבעיה. בארצות הברית, כידוע, אסור יותר לומר את המילה Nigger (אלא אם כן אתה שחור, ואז זה בסדר גמור). למה? כי כך קראו הלבנים לשחורים בזמן העבדות. בטלו את המילה – וביטלתם את הגזענות והאפליה כבמטה קסם. פוף!
אז השמאל הישראלי, שעוקב בדריכות אחר טרנדים נאורים-כביכול מרחבי העולם, אימץ חיש-מהר את האיסור – למרות שבישראל לא היתה עבדות, ולמרות שהמילה Nigger לא מופיעה במילון העברי. אז מה עשו השמאלנים? הכריזו מלחמה על המילה "כושי", בטענה שהיא המקבילה הפוגענית ל-Nigger האמריקאי. מעתה יש לומר: "שחור".
אז קודם כל – לא. אם כבר, המילה הספרדית Negro מיתרגמת ל"שחור", ואילו המילה התנ"כית "כושי" פירושה אדם שמוצאו בארץ כוש, כלומר באפריקה, כמו בצמד-חמד האמריקאי "אפריקאי-אמריקאי". כך שהמילה "כושי" פי אלף יותר מכבדת מהמילה "שחור", שמגדירה אדם לפי צבע עורו.
וחוץ מזה – מה זה חשוב? את המציאות אי אפשר לשנות באמצעות דיבור שונה על אותה מציאות בדיוק. את המציאות צריך לשנות במציאות, כלומר באמת, לא בייצוגים שלה ולא בדימויים שלה ולא ב"שיח" עליה. אפשר להגיד הרבה דברים על אובססיית איראן של נתניהו – אבל לפחות איראן היא מדינה אמיתית. לא דימוי של מדינה, לא ייצוג של מדינה, לא שיח על מדינה – מדינה.
לא במקרה הימין הקיצוני נקרא "קיצוני", אבל השמאל הקיצוני נקרא "הזוי". וככל שהימין הקיצוני הולך ומקצין, כך השמאל הקיצוני הולך ושוקע לו בהזיות הפוסט-מודרניזם והפוליטקלי קורקט, כאילו מישהו שם מנסה בכוח לדחות את החזרה לשלטון מבחירות 2089 לבחירות 2112. כאילו שעדיין יהיו בחירות דמוקרטיות בישראל של 2112.