"המתנחלים", סרטו הדוקומנטרי של שמעון דותן, מעורר מחדש את הדיון המרדים ביותר בישראל. "אנשים טובים שעושים מעשים רעים", קרא להם הבמאי בראיון. ואילו דוברו של יצחק הרצוג הגדיל לעשות כשכתב על הסרט: "האנשים שמחריבים לנו את העתיד ניצחו בלי מאבק".

נו, בדבר אחד המתנחלים באמת ניצחו בלי מאבק: בלמתג את עצמם כאנשים שעושים מעשים, הופכים עולמות וחורצים גורלות. סליחה, אבל האמת היא שהמתנחלים לא עשו דבר, לא שינו דבר ולא חרצו דבר. כל מפעל ההתנחלויות האדיר והיקר היה ונותר מיותר.

דין סיני כדין יו"ש

אבל רגע. לפני שנגיע לאפסיות מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון, בואו נמנה את הישגי המתנחלים במקומות אחרים. מה העלו או הורידו ההתנחלויות ימית, עצמונה, דקלה, אוגדה, חרובית, חצר אדר, אבשלום, חולית או סופה להסכם השלום בין ישראל למצרים? לא העלו ולא הורידו. המשוגעים עלו על הגג וירדו מהגג וישראל נסוגה עד הדיונה האחרונה. אם היינו משכילים לתרגם את הישגינו הצבאיים להישגים מדיניים, אולי היינו מגלחים משהו מסיני, אולי היינו נשארים עם איזה חוף חושות להשתכשך בו בקיץ. במקום זה התנחלנו והתבוססנו בדם, עד שנאלצנו להחזיר את הכול.

וזה הדין גם לגבי עזה. במקום לנהל משא ומתן מעמדת כוח אחרי כיבוש סיני ועזה, הקמנו התנחלויות כ"קלפי מיקוח". איזה מיקוח? אלי סיני, בני עצמון, דוגית, כפר דרום, כפר ים ומורג שימשו למיקוח? ניסנית ונצרים הביאו לנו הישגים טריטוריאליים? רפיח ים שינתה לעד את מפת המזרח התיכון? לא. סתם נשפך מלא דם ואז ישראל נסוגה עד המילימטר האחרון. במקום לעצב את גבולותינו לצרכינו במשא ומתן, החזרנו את הכול יחד עם "קלפי המיקוח" היקרים שלנו.

וזה הדין גם ביהודה ושומרון. במה שנקרא "השמאל הציוני" אוהבים לתת איזו טפיחה חשאית על השכם למתנחלים. הנה, הם אומרים, ההתנחלויות הבטיחו לנו את "גושי ההתנחלויות": בכל הסכם עתידי, לא ניתן לשנות את אותן "עובדות בשטח" שקבעו אנשי החומה והמגדל החדשים, יורשי הציונים, מפריחי השממה.

סליחה, אבל לא חומה, לא מגדל ולא נעליים. על כל שעל באריאל ישראל תצטרך לתת שעל זהה בגודלו במקום אחר. ההנהגה הפלסטינית קיבלה הכרעה היסטורית: מכל ארץ ישראל/פלסטין, היא תסתפק ב-20%. אבל שם זה נעצר. גם מיליארד התנחלויות לא ישכנעו פלסטיני אחד להסתפק ב-19%. בכל מתווה שאי פעם שורטט, ישראל הציעה לפלסטינים 20% מהשטח שבין הירדן לים, כאשר על כל חצר באריאל הפלסטינים קיבלו חצר במקום אחר.

מה נעשה עם אריאל?

ונניח לרגע שגוש אריאל קרדינלי לביטחון ישראל (למה בעצם?). נו, אז אי אפשר היה לספח אותו, ורק אותו, ב-67'? אי אפשר היה, בהסכמה, להגיע לאותם תיקוני גבול ממש במשא ומתן ב-1992, 2001 או 2016, בלי חצי מיליון מתנחלים? ברור שכן.

המתנחלים קבעו עובדות בשטח, זה כן, אבל רק לממשלת ישראל. לא לפלסטינים. במקום לשבת על המפה ולדאוג לביטחונה של מדינת היהודים, המתנחלים דאגו לכך שלממשלות ישראל תהיה דאגה נוספת, אחרת ולעיתים מתנגשת על הראש: מספר המתנחלים שיפונו. במקום להרוויח שטחים אסטרטגיים, אותם "קלפי מיקוח" מבטיחים מראש שישראל תיתקע עם אריאל. מה נעשה עם אריאל? מה חשיבותה של אריאל? למתנחלים הפתרונים.

מצד שני, טוב שעושים סרטים דוקומנטריים על המתנחלים. בשביל התיעוד. הרי בעתיד אף אחד לא יזכור אותם אלא כהערת שוליים היסטורית ארוכה, מייגעת ומיותרת.