באופן אובייקטיבי לחלוטין, ניתן לומר שמצבי כרגע יכול להיות טוב יותר: אני בחודש שמיני, עם דלקת גרון ועם נקע בכף הרגל. אני לא יכולה להתכופף (בגלל הבטן), לבלוע אוכל בלי שיכאב לי הגרון (בגלל השקדים) ולאחרונה גם לא ללכת, בגלל הנקע. מצד שני, תמיד צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה - זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
עד אתמול דווקא הייתי בסדר גמור. מה זה בסדר, הייתי בשיא החיוניות - אפילו נתתי גיחה קטנה של כמה ימים לחו"ל עם המשפחה, וכולם התפעלו כל הזמן איך אני סוחבת (כשאת בהריון את לא "הולכת", את "סוחבת") בלי להתלונן ובלי קושי. כאב גרון בן שבוע הוביל אותי בסופו של דבר להסתכל לעצמי בגרון עם פנס, ולמצוא שם גולה לבנה וענקית על שקד שמאל.
"זה ויראלי", פסק ד"ר רובן מביקורופא במבטא מזרח אירופאי כבד. בגדול, אני סומכת רק על רופאים עם מבטא זר: איכשהו רופאים צברים לא נשמעים לי מספיק מביני עניין. "אין חום כבר שבוע, זה וירוס ואתה לא צריך אנטיביוטיקה. לקחת כדורים לכאב גרון, לגרגר מי מלח ולאכול גלידה", היו הוראות ההפעלה שלו. הרגשתי מסכנה מאוד, בחודש שמיני ועם דלקת גרון, אז מה אם רק ויראלית. הזכרתי לעצמי שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
צדקתי: בשבת זה אכן הפך ליותר גרוע, כשדרכתי על הרגל ועיקמתי אותה לגמרי. "טוב שלא נפלת", אמרו כולם בהקלה (כשאת בהריון כולם נורא שמחים כל הזמן שאת לא נופלת). התקשרתי לביקורופא וקיוויתי שד"ר רובן העביר שם את הלילה. הוא באמת ענה לי שוב, אז סיפרתי לו שאני כבר לא מרגישה את הכאב בשקדים בגלל שהכאב ברגל הרבה יותר דומיננטי. הפעם הוא המליץ לי לנוח, לא לדרוך, להרים את הרגל באוויר ולהצמיד אליה קרח. הרגשתי מסכנה מאוד: הקפיצה על רגל אחת לא הפכה קלה יותר עבורי עם עשרת הקילוגרמים העודפים של החודשים האחרונים, וחוץ מזה, אני יכולה ליפול, ואז באמת יהיה יותר גרוע.
באופן אובייקטיבי לחלוטין, אני מסכנה מאוד
וכך, תוך 24 שעות הפכתי מפרפר חופשי (גם אם כרסתני) ליצור חסר עצמאות וחסר אונים, שכל קימה ותנועה שלו מצריחה התארגנות מיוחדת. תנוחות השינה האפשריות הצטמצמו משתיים לאחת וחצי, ואל ערימת הכריות שאני נרדמת איתה בכל לילה הוספתי עוד שתיים, להגביה את הרגל. באופן אובייקטיבי לחלוטין, אני מסכנה מאוד. רק שלא תהיה לי עכשיו ההתכווצות הנוראית הזו בשריר בשוק, אני חושבת לפני שאני נרדמת, זו שמעירה אותי בלילה ושחולפת רק אם אני נעמדת על רגל ישרה. אם היא תגיע, אני אהיה חייבת להיעמד על הנקע, כי הכאב של ההתכווצות אפילו יותר בלתי נסבל מהכאב הזה.
ובמקביל, אני מקפידה להזכיר לעצמי שוב ושוב בכפייתיות שהיה יכול להיות יותר גרוע. כבר מזמן אימצתי את הטקטיקה הזו, והיות וטרם (טפו טפו טפו) סבלתי בחיי מפגיעה או מקושי אובייקטיבי בסדר גודל רציני, בינתיים השיטה עובדת. בכל סיטואציה לא נעימה בחיים אני משתמשת בה: כשאני מוצאת את עצמי עומדת מיואשת בתחנת אוטובוס מפויחת בשמש קופחת, מחכה עצבנית לאוטובוס שמאחר, אני מונה לעצמי את כל הרעות החולות שלא חלות עלי ברגע הזה, שנראה לי הכי נורא בעולם. אני מזכירה לעצמי שאני לא צמאה עכשיו, או לא צריכה דחוף לשירותים, או לא סובלת משלפוחית איומה באצבע בגלל סנדל חדש שחותך אותי – ופתאום ההמתנה לאוטובוס לא נראית נוראה כל כך.
זה תמיד יכול להיות הרבה-הרבה יותר גרוע, גם עכשיו עם גרון מודלק ורגל מונפת באוויר ועובר תזזיתי. אני אפילו לא רוצה לחשוב כמה גרוע יותר זה היה יכול להיות. ולכן אני מקבלת בינתיים באהבה את המסכנות שנגזרה עלי, ומחכה שהיא תעבור. ואם אפשר, בלי עוד שיחות לד"ר רובן. והעיקר הבריאות.