רבים יאמרו בוודאי שזכייתה של מנצ'סטר סיטי באליפות על חשבון יריבתה העירונית, היונייטד, היא יום אבל לכדורגל. הם יאמרו כי חרף הדרמה המופלאה שהתחוללה במחזור הסיום, הלקח הגדול העולה מהאירוע עגום למדי, שזו רק עוד הוכחה לכך שבכדורגל הכסף יכול לקנות הכל.
נכון, עד לפני שנים ספורות דשדש המועדון הצנוע הזה בשוליים, נחבא בצלו של הענק שמעבר לכביש, נאחז בעבר מפואר אך רחוק ונשכח. ובקיץ 2008 השתנה הכל ממש בן לילה, כאשר חברת "אבו דאבי פיתוח והשקעות" רכשה את הקבוצה והעמידה מאחוריה גב פיננסי אינסופי של תאגיד ששוויו מוערך במאות מיליארדי דולרים, מספר המגמד את הונו של רומן אברמוביץ', האלפא-דוג הקודם של הליגה האנגלית, המוערך ב-12.1 מיליארד (בלבד?).
מאז הושקעו בקבוצה כמיליארד דולר. רוברטו מנצ'יני מונה למאמן וכוכבים כגון טבס, אגוורו, נאסרי ובאלוטלי הגיעו והרכיבו סגל בינלאומי נוצץ, לא אנגלי בעליל, וכפי שוודאי יאמרו אותם המבקרים, חסר נשמה. ב-2011 זכתה הקבוצה בגביע ראשון מאז 1969, ואף השתתפה בליגת האלופות. השנה היא השלימה את כיבוש האי הבריטי, כשזכתה באליפות ראשונה מזה 44 שנים, תוך שהיא רומסת 1:6 את היונייטד במפגשן הראשון העונה. עכשיו נדמה שהשמיים הם הגבול.
זה לא ספורט, זה עסק
כמעט מיותר לציין שיש משהו מגעיל בהישגיות האינסטנט הזאת, המתאפשרת מכוח הממון ותו לא. אולם לא מדובר בתופעה חדשה. הכדורגל כבר מזמן אינו משחק, ויותר משהוא ענף ספורט הוא עסק כלכלי. שכר השחקנים מופקע, סכומי הרכש מופרעים, הנאמנות לסמל פסה מן העולם. זו המציאות הנוכחית של הכדורגל, וכנראה שגם העתיד שלו.
עם זאת, יש דברים שכסף עדיין לא יכול לקנות, למשל, את התואר הכי נכסף – הצ'מפיונס ליג. רומן אברמוביץ' טרם זכה בו למרות הכסף הרב שזרק על צ'לסי, וסיכוייו לעשות זאת לראשונה טובים מאוד דווקא השנה, עם קבוצה ותיקה ולא זוהרת ולאחר שזנח את מדיניות הרכש הפרועה. כסף גם לא יכול לקנות מסורת, זו שאלכס פרגוסון, לדוגמא, בנה במנצ'סטר יונייטד בעמל של עשרים שנה, ושבזכותה מבחינת השווי הריאלי זו עדיין הקבוצה העשירה בעולם, בהפרש ניכר מהסיטי.
אם מביאים בחשבון גם את חוקי ה"פייר פליי" החדשים באירופה, המציבים בקרה ופיקוח על גודל החובות של קבוצת הכדורגל (יחס הכנסות-הוצאות), נראה כי אין צורך להיבהל יותר מדי ממנצ'סטר סיטי. הכסף הקפיץ אותה מדרג ב' לדרג א', אבל הנבואות על הגמוניה מוחלטת כנראה לא תתממשנה. את אותם דברים שאומרים עליה כיום, אמרו לפני שש שנים על צ'לסי, וחוסר התחרותיות בליגה הספרדית בוטה הרבה יותר.
כשהסינים יקנו את הניו יורק יאנקיס
עם זאת, זוהי כן נקודת ציון משמעותית לתופעה רחבה יותר, המתרחשת בעולם הרחב שבו אין חוקי פייר פליי. זוהי עדות נוספת לתזוזות הטקטוניות של מוקדי הכוח העולמי בעשורים האחרונים, מה שמכונה "שקיעת המערב". אי אפשר להתעלם מההקשר הזה ומהמשבר הכלכלי הפוקד את הממלכה הבריטית, את האיחוד האירופי, ואת העולם המערבי בכלל בימינו. לא כשמדובר בתאגיד מנסיכות נפט הרוכש נכס אנגלי היסטורי, משפצר אותו ומביס קבוצה אחרת הנשלטת בידי משפחה אמריקאית. זהו, אם כן, חלק מהתהליך הנדמה כמכירת חיסול של נכסים מערבים מסורתיים לגורמים במדינות הנפט העתירות במזומנים, המעוניינות להכין את עצמן ליום שבו עתודות הנפט שבאמתחתן יאזלו, או למעצמות העולות מהמזרח.
מצד שני, אולי כדאי לשמור את הפאניקה מפני התנגשות הציביליזציות ליום שבו חברה בבעלות ממשלת סין תרכוש את הניו יורק יאנקיס, תחליף את המדים המפורסמים, ותעביר אותם לשחק בדלאוור.
אם לשפוט לפי האמוציות שהכדורגל ממשיך לעורר באוהדים – נדמה שלא הפיכתו לעסק ולא שקיעת המערב מפריעים להם במיוחד. תנו להם עונה תחרותית שכזאת וסיום מותח שכזה כל שנה, והם מרוצים. אפשר להבין אותם, במיוחד כשאתה בא ממקום שבו הדבר המעניין היחיד במחזור הסיום של העונה הם להגיהם של הלוזונים המתוסכלים כנגד כל העולם.