העונש הכבד שספגה הפועל תל-אביב בגין ההתפרעויות לאחר הדרבי האחרון הינו שלב נוסף בתהליך החרקירי שעוברת הקבוצה, שאינו הכרחי כלל. גם לאחר שהופחתו ממאזנה שלוש נקודות היא אינה במצב כה רע, לכאורה – המקום הרביעי בטבלה ומרחק נקודה בלבד מהמקום השני. אולם קשה להאמין שתצליח להתאושש מהמכה – ולא בגלל הרחקתם הממושכת של ידין וטועמה הבינוניים.
הכאוס השורר במועדון, האנוכיות הצרה שמפגינים השחקנים השנה, והרפיון של מאמן הבובה ניצן שירזי, הם שיגרמו לכך שתפסיד את ההשתתפות בגביע אירופי, מה שהיה לה בשנים האחרונות מקור לגאווה רבה ולמזומנים. זו צפויה להיות התוצאה המיידית של העונש, והיא נוגעת לפן המקצועי גרידא.
אולם השלכות העונש חורגות מהפן המקצועי. הן צפויות להחריף עוד יותר את האיבה והבלבול האופפים את המועדון המסוכסך הזה. הן צפויות להוביל לתחושה כי העונה הזו אבודה ממילא, שתתיר כל רסן מעל המעורבים. וכתוצאה מכך וודאי תתלקח עוד יותר אש השנאה שבין האוהדים לבעלים, שמגמדת אפילו את זו ששררה בזמנו מהעבר השני של הכביש, בין לוני הרציקוביץ' לקהל הצהוב. וכך מלחמת העולם תימשך עד שלא ייוותרו מהמועדון אלא עיי חורבות.
מחאת האוהדים הפכה להתאבדות
מאחר שכל זה טרם התרחש, והמציאות לעולם אינה מתקדמת על פי תסריט אחד שנכתב מראש, יש עוד זמן לעצור, לתקן ולהציל. אבל האם זה אפשרי? לא בטוח. הפתרון נמצא בידיהם של שני גורמים, ושניהם לא נראים כרגע רציונאליים במיוחד.
הראשון הוא הבעלים, אלי טביב. מרגע שדרכה כף רגלו בוולפסון לראשונה היה בחזקת חשוד – משום שאינו אוהד הקבוצה ובשל הלקח מגורלה המר של הפועל כפר-סבא, הקבוצה הקודמת שהייתה בבעלותו. טביב נתפס כמי שבא ליהנות ממנעמי התהילה ותו לא. במהירות ובכישרון הוא אישש את החשדות הללו בזכות התנהלות חובבנית, מתריסה וראוותנית. עוד לפני שהשתלט על הקבוצה שערורייה רדפה שערורייה, ואיוולת רדפה איוולת, ומאז שנהיה לבעלים יחיד המצב רק החמיר. ואולם מאחר שטביב אינו עושה רושם של מי שניחן בענווה, מודעות עצמית או רגש אחריות חזק, קשה להניח שממנו תבוא הישועה.
מוטב, אם כך, לפנות לגורם השני – הקהל. עד לפני זמן מה הייתה מחאת הקהל נגד טביב מוצדקת. התחושה כי הוא מוביל את הקבוצה לעברי פי פחת בהחלט מעוגנת במציאות, כמו גם בהיסטוריה האישית שלו, ועל כן הרצון להוציאה מידיו מבעוד מועד מובן ביותר, ואפילו חכם. אולם משלב כלשהו זה נהיה מוגזם וקיצוני. המחאה הפכה להתאבדות מאוד לא עליזה. עוצמת השנאה כלפי טביב הגיעה לרמות חסרות פשר, שאינן תואמות את הישגי הקבוצה בשנים האחרונות, אף שאלה הושגו למרות ניהולו ולא בזכותו, והיו תוצר של התקבצות יוצאת דופן של כישרון ושל ידו המכוונת של המאמן אלי גוטמן.
לשנאה יש דינמיקה משלה
הבעיה היא, שבשנאה הזאת טמונים זרעי הפורענות והחורבן. כמו המהפכה הצרפתית, הקומוניסטית או המצרית, גם המהפכה האדומה הצנועה הזאת יצאה לא מכבר מכלל שליטה, ונהייתה אלימה, בהמית והרסנית.
השנאה הרי יש לה דינמיקה משל עצמה. השנאה היא שהובילה את אוהדי הפועל המשתתפים במחאה להלך רוח של טייס קמיקזה, לאווירת תמות נפשי עם פלישתים. השנאה היא שהפכה אותם לשיכורים מכוח. היא סימאה את עיניהם וחיסנה אותם בפני המחיר של מעשיהם. היא הסבה נזק לא הפיך למוניטין הטוב ממנו נהנו, ולהשוואתם המעליבה לקהל של בית"ר ירושלים.
כרגע אוהדי הפועל ת"א כה מסנוורים מעצמם וכה כבושים בשנאה, שהיא מחייבת הסבר עמוק, ודאי עמוק יותר מאשר אלי טביב. ייתכן שהיא נובעת לא מראייה מפוכחת של ההווה כי אם מטראומת העבר – ההתפוררות של קבוצת הכדורסל של המועדון תחת שלטונו של שאול אייזנברג. כך, ברוח הימים הרואה את ההיסטוריה כתהליך מעגלי – 2012 היא 1939, אחמדינג'ד הוא היטלר – נראה שעבור אוהדי הפועל שטופי הזיעה טביב הוא אייזנברג לעידן החדש, והשואה שהתרחשה לקבוצת הכדורסל שלהם צפויה לחזור על עצמה גם בכדורגל.
מה שהפועל תל-אביב זקוקה לו כרגע זו דמות בעלת מוניטין או סמכות שאכפת לה מהמועדון, שתגשר בין הצדדים הנצים ותארגן איזו סולחה כמיטב המסורת. אולי איזה משה תאומים, אולי איזה חיים רמון. אבל גם זה לא יקרה. מאחר ששנאת הקהל לטביב כה תהומית ספק אם מסוגלים לחשבון נפש שכזה. ספק אם הם רואים פיתרון מלבד השתלטותם העתידית על הקבוצה על-פי הדגם של הפועל אוסישקין מהכדורסל. ולכן הדבר היחיד שברור בסיפור זה הוא – תור הזהב של הפועל תל-אביב בגרסת הנוכחית הגיע לקצו. הקבוצה הזו מתה. ויחי הפועל בלומפילד. יחי, יחי, יחי!
האם העונש להפועל מוגזם? כתבו לנו בתגובות