בימים שקדמו לעימות הראשון שנערך הלילה בין אובמה לרומני, עסקו שני הצדדים בהנמכת ציפיות. אנשי אובמה טענו כי לנשיא יש פחות זמן להתכונן לעימות בשל מחויבויותיו הנשיאותיות, וכי רומני מאומן ומשופשף יותר בתחום הזה, לאחר סדרת העימותים שעבר במהלך הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית. אנשי רומני, מנגד, דיברו על כישוריו הרטוריים המוכחים של הנשיא ואף הפריחו סופרלטיבים נדירים בדבר היותו "אחד המתקשרים הפוליטיים הגדולים בעידן המודרני".
אבל בעוד הטענות שעלו ממטה אובמה נשמעו כהנמכת ציפיות שגרתית, מהתבטאויות הרפובליקנים נדף חשש עמוק ואותנטי יותר לא רק מפני הנשיא, כי אם מפני המועמד שלהם עצמם שהצליח להביך אותם לאחרונה שוב ושוב. הן הסגירו את ה"סוד" הגדול של מערכת הבחירות הזאת: מבחינה אישית, המועמד הרפובליקני פחות איכותי מהמועמד הדמוקרטי. דווקא משום כך נראה שאין דרך אחרת לסכם את הופעתו של אובמה אמש אלא במילה אחת: אכזבה.
הנשיא נראה עייף וכבוי ונשמע מגומגם ומהוסס. הוא מיעט להביט ברומני ישירות בלבן של העיניים. הוא פצח בהסברים ארכניים ומלומדים על מדיניותו הכלכלית. פעם אחר פעם נקלע לעמדת מגננה, ומשום מה לא ניצל את חולשותיו הרבות של רומני. הוא לא תקף אותו על זיגזוגיו הכרוניים, על תקופתו המפוקפקת כמנהל בכיר בחברת "ביין השקעות", על סירובו לחשוף את נתוני המס שלו או על מעידות הפה המביכות שלו מהעת האחרונה. במיוחד תמוהה העובדה שלא תקף אותו על ההקלטה המביכה שדלפה לרשת, ובה נשמע רומני מאשים 47% מהאמריקנים בהיותם פריזטים התלויים בסיוע ממשלתי.
נדיר שהעימותים משפיעים על תוצאות הבחירות
לעומתו נראה רומני חד, רענן ודינאמי. הוא התנהל כמי שנהנה מהעימות, מההצלפות והעקיצות כלפי אובמה. הוא ניצל באגרסיביות את העובדה שלאובמה, בניגוד אליו, יש כבר רקורד ברור שניתן לתקוף, ואת מרחב התמרון הרב שלו עצמו יש כדי להבטיח הבטחות חסרות כיסוי. הוא גם זנח לחלוטין את מרבית העמדות הקיצוניות שהביע עד כה, העמדות של האגף הנצי של מפלגתו, ותחת זאת הדגיש דווקא את מה שמשותף לו ולאובמה, עוד זגזוג שאובמה מיעט לנצל. בקיצור, לפתע הוא חזר להיות המיט רומני המתון שהיה בעת כהונתו כמושל מסצ'וסטס.
כל הסקרים מעידים על כך שבעיני הציבור האמריקני הסתיים העימות הזה בניצחון גדול ומפתיע של רומני, שהצליח לשפר את דימויו כמועמד קשוב ואכפתי לצרכי המעמד הבינוני, ובוודאי השכיח את השלומיאליות שהפגין לאחרונה. מרבית הפרשנים מסכימים עם הסקרים.
ההשלכות לגבי ההמשך שנויות במחלוקת. למרות שהעימותים הללו משקפים באמת ובתמים את פסגת הדמוקרטיה האמריקנית, נדיר שהם משפיעים על תוצאות הבחירות באורח דרמטי. ואולם במקרים בודדים בעבר הם אכן הפכו מגמות על פיהן והתגלו כמכריעים. ייתכן שבזאת נעצרה ההתדרדרות של קמפיין רומני מהשבועות האחרונים, אך ייתכן שהישגיו בעימות לא נגעו לאותן מדינות "מתנדנדות" ספורות, כמו פלורידה ואוהיו, שעתידות להכריע את המרוץ.
אובמה נכשל באופן מקומם ואפילו מרגיז
גם אם השפעתם של העימותים שולית, אובמה צריך להתחיל ולהתכונן בקדחתנות לקראת העימות הבא, שיתקיים ב-16 באוקטובר. הוא אכן נראה אמש לא משופשף בסוג הזה של מיומנות פוליטית, לאחר שלא נדרש לה בארבע השנים האחרונות. התוכן של דבריו היה כרגיל ברור יותר ומעוגן יותר במציאות מזה של רומני, שהשליך הבטחות מעורפלות ודמגוגיות והתחמק כהרגלו מלפרט את תוכניותיו. אבל במבחן ה"איך" אובמה נכשל באופן מקומם ואפילו מרגיז.
זו הייתה כנראה אסטרטגיה מכוונת - לנהוג בממלכתיות, באצילות, לדבר אל קהל הצופים "מעל" רומני, במקום אל רומני ישירות. במטה אובמה סברו כנראה, שלנוכח המגמות המבטיחות בסקרים מוטב לנשיא לנקוט אסטרטגיה שמרנית וזהירה יותר. מוטב היה לאובמה לקחת מעט סיכון, ולא רק לטובת הצופים שרוצים לראות דם. שכן אילו היה זוכה בניצחון ברור בעימות הזה – והייתה לו אפשרות לעשות זאת – זה היה יכול לעבות את המגמות האחרונות ולקדם אותו לעבר ניצחון סוחף בבחירות.
ניצחון כזה עשוי להעניק לו רוח גבית להמשך ולהוכיח שהעם עדיין מאחוריו. לא פחות חשוב, זה עשוי לדחוף את המועמדים הדמוקרטים המתמודדים כעת על מושב בקונגרס לניצחונות משלהם. במילים אחרות, ניצחון גדול בבחירות יאפשר לאובמה למשול ביתר קלות בכהונה שנייה ולממש את השקפת עולמו. אמש הוא החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת, ועכשיו החיים שלו יהיו הרבה יותר קשים בדרך לליל בחירות מותח ומורט עצבים.