בימים האחרונים התנועה בארצות-הברית מאטה בהדרגה, והיום, לשעות ספורות, היא צפויה להיעצר. משפחות וחברים יתאספו מול הטלוויזיה, כובעי הבירה יישלפו מהארון, מטבל הגווקאמולי יוגש לשולחן, והכל יהיה מוכן לאירוע הכל-אמריקאי הגדול – גמר ה-NFL, הסופר-בול.
השנה אלה הניו-יורק ג'ייאנטס והניו-אינגלנד פטריוטס (מבוסטון) שהעפילו לגמר – שני מועדונים וותיקים ומעוטרים, שמגיעים מערים חשובות. הג'ייאנטס עושים זאת אחרי עונה סדירה בינונית (מאזן 7-9) אבל ריצת פלייאוף מרשימה תחת הנהגתו של איליי מאנינג, שבמהלכה הדיחו את אלופי השנה שעברה, גרין-ביי פאקרס. הפטריוטס, לעומתם, נהנו ממאזן מצוין (3-13) בעונה הסדירה, אך לא זהרו בפלייאוף. הם סובלים מפציעות משמעותיות, ולא פחות חשוב מכך, מהבינוניות המתמשכת של כוכבם, טום בריידי. מה שעומד לזכותם זו תאוות הנקם על התבוסה המפתיעה שנחלו מהג'ייאנטס בסופר-בול 2008.
למי שתמיד התקשה להבין את המשחק הזה – עם גושי הבשר הגדולים, חובשי הקסדות, שמתנגשים זה בזה; עם השערים המשונים והכדור המשונה והמגרש המשונה עם הסימונים המשונים – אני אומר "ג'וין דה קלאב". במשך שנים נבצר מבינתי מדוע הקפטן של נבחרת הפוטבול של התיכון תמיד משיג את הצ'ירלידרית הראשית; ושברתי את הראש לפענח מה הגדולה ב-four touchdowns in a single game של אל בנדי, פשוט כי לא הבנתי במה כרוך להשיג טאצ'דאון יחיד. בכלל, התקשיתי לתפוש את הפער העצום שבין העניין העמוק של האמריקאים בפוטבול לבין חוסר העניין הכמעט מוחלט של שאר העולם בענף זה. עד שהבנתי שיש כאן הרבה יותר מספורט, שהפוטבול הוא תרבות, תרבות שלמה, שמייצגת עם שלם על אינספור רבדיו וגווניו.
לבן, חום, שחור (בסדר חשיבות יורד)
לפוטבול שני מאפיינים עיקריים, אמריקאים ביותר. הראשון הוא מורכבות. זה כנראה ענף הספורט הפופולארי המורכב והמתוחכם ביותר שישנו, כיאה למדינה שפיתחה את פצצת האטום הראשונה, שלחה את האדם הראשון לירח, והביאה לעולם את סטיב ג'ובס: יש לפוטבול חוקים מסובכים ואסטרטגיות פתלתלות, והוא מצריך ציוד רב כמו קסדות, מגנים, ואפילו מכשירי קשר לזמן אמת.
המאפיין השני הוא גודל. באמריקה הכל גדול יותר – הכבישים, הבניינים וההמבורגרים – וכך גם הפוטבול. השחקנים הרי-אדם, סגלי הקבוצות מפלצתיים (כ-45 שחקנים) והאצטדיונים ענקיים. הם גם חייבים להיות כאלה כדי לאכלס את מספר הצופים הממוצע למשחק והלא נתפס, 66,000, שהופך את ה-NFL לליגת הספורט הנצפית בעולם.
משני אלה נגזר דבר נוסף, אפילו עוד יותר אמריקאי – כסף. פוטבול מצריך הרבה ממנו, אבל הוא גם מפיק אותו בסיטונות. רק לשם המחשה – כל 32 קבוצות ה-NFL נמנות על רשימת 50 מועדוני הספורט העשירים ביותר בתבל, לפי מגזין פורבס. הן מגלגלות רווחים שנתיים הנאמדים ב-3.8 מיליארד דולר, מה שהופך את הענף הזה לאחד הענפים היצרניים והמכניסים האחרונים באמריקה של היום.
ועם זאת, ה-NFL אינה מגלמת קפיטליזם חזירי. חוקי תקרת השכר בה קשוחים. חלוקת ההכנסות מזכויות שידור שוויונית. נדיר לראות בה סכסוכי עבודה, ואם כבר פורצות שביתות (כפי שהייתה השנה), הן מסתיימות מהר ולא מביאות לקיצור הרסני של העונה (כמו ב-NBA). אנשי תנועת "לכבוש את וול-סטריט" היו חותמים על רגולציה כזאת עבור המגזר הפיננסי. לכאורה זוהי אמריקה צודקת יותר, כמו פעם, לפני שהכל השתבש.
אבל בפועל, מבנה הקבוצות משקף את ההיררכיה החברתית המסורתית: רוב מוחץ של שחקני השדה, בשר התותחים, הינם שחורים; תפקידים אפורים כמו הבועט ניתנים להיספנים; ואילו הקוורטרבק – התפקיד הכי חשוב – הוא תמיד לבנבן צהוב בלורית עם שם אנגלו-סקסי מהוגן כמו טום בריידי או איליי מאנינג (אם כי יש מגמה מבורכת של שינוי בתחום בשנים האחרונות). אגב, כך בדיוק נראה גם הצבא האמריקאי.
ריבת חלב על הדונאט הנמס בפה של השוטר השמן
במובן העמוק ביותר משחק הפוטבול הוא מדורת השבט של האמריקאים. זה מזדקר לעין כשנוסעים ליד עיירות שכוחות-אל, בהן הבתים מתפוררים ובתי-העסק נטושים, אך אצטדיון הפוטבול של קבוצת התיכון המקומית מבריק ונוצץ וגזום למשעי.
אבל במובן אחר, הסופר-בול עצמו מתנתק מהמציאות האמריקאית היומיומית. הוא מגלם את תרבות השפע, שכבר אינה כה תקפה. הוא זיגוג ריבת החלב על הדונאט הנמס בפה השוטר השמן, כבד הנשימה. זו ההצגה הכי טובה, שמושכת את הכוכבים הכי גדולים. השנה תשיר את ההמנון האמריקאי בפתיחת המשחק קלי קלארקסון, ואת הופעת המחצית תיתן מדונה. הרייטינג נוסק בשנים האחרונות לגבהים חדשים, ובהתאם 30 שניות זמן אוויר של פרסומת עולות 3.5 מיליון דולר.
כשצופים בסופר-בול במנותק מכל הקשר אי אפשר לנחש שסביבו חברה במצוקה, במשבר. אי אפשר לנחש את עומק הבעיה הפיננסית, את שיעורי האבטלה, את אי הנחת השורר בקרב מגזרים נרחבים של האוכלוסייה, שבארבע השנים האחרונות איבדו את חסכונותיהם, את בתיהם, ואולי גם את תקוותם. עבור אמריקאים אלו, הסופר-בול נהייה אסקפיזם טהור, ולכן עבורנו, הלא-אמריקאים, הוא מעניין מתמיד. ולכן שווה לצפות בו – אם לא בשביל גושי הבשר המתנגשים, הרי בשביל להבין טוב יותר מה קורה סביבם.
הסופרבול ישודר הלילה ב-01:30 ב"ספורט 5", ESPN ו-Fox HD