לפני כמה שנים, כש"צל של אמת" – דוקו הפשע שחקר את פרשת תאיר ראדה – העלה את שמה של א.ק כחשודה אפשרית, הרשת השתוללה. כולם מיד עלו על שמה ועל חשבון הפייסבוק שלה, כי בואו נודה שזאת לא משימה כל כך מסובכת בימינו, ומיררו את חייה של הבחורה המסכנה, מתמודדת נפש שנחקרה בעבר לגבי הפרשה והוחלט שאינה חשודה בשום צורה. זה היה מקרה פשוט יחסית, שכלל אדם שנגרם לו נזק על לא עוול בכפו. מה שמתרחש בימים אלו, אחרי שבתוכנית "הצינור" החליטו להתעמת עם הילד הרוצח מ"המניע" 35 שנה אחרי הפשע, כבר הרבה יותר מורכב.
אבל רגע, קצת רקע: "המניע" הוא דוקו מסוגת טרו קריים, שעלה לא מזמן ביס וחוזר לפרשת רצח שהסעירה את המדינה ושאיכשהו רובנו הצלחנו לפספס. מסוג הפרשות שהיו אמורות להפוך לפולקלור ישראלי אבל נדחקו לירכתיי זיכרונם של ירושלמים. הפרשה כוללת ילד בן 13 מעין כרם שרצח את הוריו ואחיותיו ב-1986. הילד הודה במעשיו, שחזר אותם, לא סיפק מניע או הביע חרטה, נכלא לכמה שנים ואז השתחרר. זהותו נאסרה לפרסום כי היה קטין, מה שאפשר לו להמשיך בחייו ללא הפרעה ציבורית. הוא ירש את כספי הביטוח ואת בית המשפחה שרצח, התחתן והפך לאב לילדים בעצמו. עשרות שנים של חיים שלווים שבהם איש כמעט שלא היה מודע לעברו (מלבד אשתו, לפי הסדרה), נגדעו ברגע שעלתה הסדרה כי, ובכן, אינטרנט.
נתעכב עוד רגע על הסדרה, כי יש בה אי אלו בעיות. הראשית היא, סליחה על הספוילר, שאין מניע. כלומר, הפרומו לסדרה מבטיח שכולנו נדע סוף סוף מדוע הילד ביצע את הרציחות המזעזעות, אבל הסדרה לא מקיימת. גם הרמזים שמפזר עורך הדין למניע הקשור להתעללות במשפחה מופרכים על ידי מרבית המשתתפים. אף אחד לא יודע למה הוא עשה את זה, גם אנחנו לא נדע. בנוסף, יוצרי הסדרה ניסו ליצור טרו קריים אמיתי, מלא בסרטונים ביתיים ועדויות מזירת הפשע, אבל לא היו כאלו, או כמעט שלא היו, לכן הם פנו לשחזורים. ונכון, מדובר באמצעי מבע לגיטימי וגם מופיעה שקופית בתחילת הסדרה שמבהירה שהיא כוללת שחזורים, אבל בסוף מה שמתקבל זה דוקו שבסיומו מופיעה רשימת שחקנים. התחושה הסופית היא של פספוס והחמצה.
לרגעים זה מרגיש קצת - אם לשאול מעולם העיתונות – כאילו הוציאו כתב לתחקיר שעליו הוא עבד חודש ובסוף התברר שאין סיפור, אבל החליטו לפרסם את הכתבה בכל זאת כי חבל על ההשקעה. זאת סדרה שהייתה אמורה להיות שני פרקים פצצתיים בפודקאסט או כתבה מעולה שחוזרת לפשעים מהעבר. או, אולי, סדרה שנארזת קצת אחרת, שכוללת הרהור פילוסופי ופסיכולוגי על בני אדם ועל פשעים. לא הבטחה למניע, אלא הבהרה שלפעמים – וזה בלתי נתפס – פשוט אין מניע. שיש דברים שלא נבין לעולם כי הנפש האנושית מורכבת.
החלקים היפים בסדרה מראים את מידת הרחמים והחסד שהופנו כלפי הילד הזה בזמן אמת. מכתבים מחבריו לספסל הלימודים שמאחלים לו בריאות ושיהיה חזק, ביקורי מורות בבית החולים הפסיכיאטרי שבו אשפזו אותו, הגנה מוחלטת על זהותו. גם יחס מגן מכל החוקרים סביבו, שקנו לו פינוקים מהקפיטריה ושעטפו אותו מתוך הנחה שאין פה רוע, אלא נסיבות. שילד הוא ילד, שחייבת להיות סיבה. שאם הוא עושה כזה דבר, הוא חייב להיות קרבן בעצמו. גם העונש היה קל, הוא הורשע בהריגה ולא ברצח (לכן – בשונה מאדם שהורשע ברצח – יכול היה לרשת את הכסף של הוריו) והשתחרר לאחר שש שנים.
הבנו, אתם יודעים לעשות גוגל
ועכשיו, אחרי 35 שנים, הוא כבר לא ילד. קו ההגנה היחידי שעמד לרשותו, שאפשר לו במובן מסוים לחמוק מעונש אמיתי, כבר לא קיים. ומכיוון שהסדרה מותירה אותנו בתחושה שאין באמת מניע, כלומר שמדובר בפסיכופת שרצח וגם ירש, התחושה היא שלא נעשה צדק. התחושה הזאת מוכרת לנו, היא המשך טבעי לתחושת חוסר האמון בכל מערכת אפשרית במדינה, כולל מערכת המשפט. הרי כל ז'אנר הטרו קריים, העולמי והישראלי, מבוסס על יוצרים ועיתונאים שנכנסים למקומות שבהם המערכות האלו הכזיבו ומנסים לתקן בעצמם את המציאות.
מכאן הדרך ל"הצינור" – שזאת תכנית חשובה ומשפיעה שבדרך כלל הלב שלה במקום הנכון - הייתה קצרה. הבעיה היא שבניגוד למקרה של א.ק שבו אפשר לסמן אותה כקרבן, ובניגוד לאנשים שלוקחים את החוק לידיהם והולכים להציל כלבים (גם בעייתי אבל מובן, בדרכו), כאן מדובר בסיטואציה הרבה יותר מורכבת. כתב הצינור הולך להתעמת עם האדם הזה, הילד לשעבר ששוחרר וכיום הוא אדם חופשי ואיש משפחה, במקום עבודתו. והתחושה לא נוחה. פניו מטושטשות והוא לא מסגיר שזה אכן הוא, אין תוצאות לעימות הזה, רק כמה דקות שבהן כתב נטפל לאדם מטושטש פנים. וזה כל כך מיותר. קצת כמו בסדרה עצמה, אנחנו לא מבינים מה רצו מאיתנו – להראות שאתם יודעים מי זה? כי אתם לא היחידים שיודעים לעשות גוגל או שיש להם חבר מירושלים, כולם יודעים מי זה. הטוקבקים מלאים ברמזים או בשמות המפורשים שלו ושל אשתו, בשם החברה שבה הוא עובד ובתמונות של האיש שנפוצו לכל עבר.
התוצאה של כל זה היא דיסוננס רגשי משוגע. מצד אחד אנחנו מתקשים לרחם על האדם הזה, הוא לא אמור להיות חופשי ולחיות חיים נורמליים. אבל מצד שני הצורה שבה זה נעשה מרגישה לא תקינה ולא הוגנת. דברים לא אמורים להתנהל ככה. גם אם לא נעשה צדק בפרשה הזאת, מי אתם, "הצינור", שתקבעו איך הוא צריך להיראות? ומה המטרה של כל ההליך הזה מלבד רייטינג? וגם איילה חסון שמדברת עם אשתו, שמצידה רק מתחננת שיעזבו אותה בשקט, היא טיפול מיותר ולא נעים בפרשה. תגידו ענישה ציבורית, סבבה, אבל מדובר באדם שקורבנותיו כבר לא בחיים ומה שקורה זה שעכשיו נוצרים פה קורבנות חדשים – אשתו וילדיו, הם לא עשו כלום.
ונכון, התחושה היא שמדובר באדם שלא נענש מספיק על מעשה מזוויע והופך בטן, אבל אם חופרים את הקבר בן 35 השנים הזה, זה צריך להיות עם סיבה. ממש כמו שאם הולכים להתעמת עם האדם הזה במקום עבודתו, זה צריך להיות עם סיבה, עם גילוי, עם ערך שמעבר לרכילות. גם פה, סליחה על ההקבלה, אין מניע אמיתי. וכמו שהסדרה מרגישה בסוף חסרת ערך, הכתבה בצינור והטיפול התקשורתי הכללי בפרשה חסרי ערך אפילו יותר.