"נו, את יודעת איך זה עובד", אומרים לי חבריי למקצוע ומנסים לנחם אותי ששערוריית ההתנצלות לשלדון אדלסון בחדשות 10 אינה אסון תקשורתי מחריד. אני יודעת איך זה עובד, חבריי היקרים, ובדיוק מהסיבה הזו הגעתי למקצוע הזה מלכתחילה.
שמתם לב שאנחנו כבר לא קוראים לעצמנו עיתונאים? אנחנו "עובדים בתקשורת". כי במילה "עיתונאי" מסתתרים כל האידיאלים שרצינו שיהיו לנו – כל האמת שרצינו לעסוק בה, הסקרנות שהייתה בנו לאנשים ולסיפורים והדחף שהניע אותנו להפוך את העולם למקום טוב יותר. כל אלה לא מחייבים אותנו יותר מהרגע שבו אנחנו רק "עובדים בתקשורת".
אילו היינו עיתונאים הייתה לנו אחריות – בלכתנו לאירועים יחצניים לא היינו לוקחים את המתנה בחינם שמחלקים לנו. היינו מזדעזעים מעצם הרעיון שאנחנו יוצאים לסוף שבוע בבית מלון על מנת לסקר אותו, על חשבון בית המלון. אילו היינו עיתונאים אמיתיים, כל כתבה שבתחתיתה נכתב "הכותב היה אורח" הייתה נחשבת בעינינו לתוכן שיווקי.
אבל אנחנו יודעים איך זה עובד. אנחנו יודעים שהיום אין שום סיכוי שמבקר מוזיקה ילך להופעות בלי לבקש טובות מיחצנים, שאחר כך יתקשרו לבקש את התמורה שלהם בדמות אייטמים שכתובים על פי מילותיהם ובקשותיהם. אנחנו יודעים שהיום אין שום מרחק בין מסוקר למסקר, שהקשר ביניהם הופך לעתים להרבה יותר מדי צמוד. ואנחנו יודעים שכשמבקשים מאיתנו לכתוב בחינם, אנחנו רצים לעשות את זה, רק כי התאהבנו בדרך שבה נראה השם שלנו על גבי דפי העיתון או האינטרנט, ולא אכפת לנו שאנחנו פוערים בור שאותו ימלאו אנשים חסרי ידע והבנה בכללים הבסיסיים ביותר של המקצוע הסבוך הזה.
איפה הבושה?
אני כותבת בלשון רבים, כי אני יודעת שאני לא היחידה. אני יודעת שהרבה מחבריי יגידו שאין ברירה אחרת, והם צודקים. בגלל זה אנחנו כל כך מזדעזעים כשאנחנו מבינים מה הוביל להתפטרות של גיא זהר בשידור חי באמצע המהדורה. זה מפחיד להגיד, אבל במידה מסוימת אנחנו סללנו את הדרך להתנצלות הכפויה הזו בשידור חי – הרפינו את האגרוף הקמוץ שהיינו אמורים להחזיק מול כל האנשים שנלחמים נגד החופש ובעד הכסף, ובלי ששמנו לב איבדנו כל אחיזה.
חשבתי שלמדנו משהו בסוף השבוע הזה. חשבתי שקיבלנו השראה לקום ביום ראשון בבוקר ולהיות אנשים יותר טובים. ואז פתחתי את "ישראל היום" ונדהמתי לראות שגיא זהר בכלל התפטר משיקולי רייטינג. מלחמתו של שלדסון אדלסון לא נפסקת גם אחרי שהוא זכה לראות את תמונת משפחתו על גבי הפריים טיים של ערוץ 10. פעם עוד הייתה לנו בושה, היום מנהלים על גבינו מלחמות הון באופן הכי שקוף, מתוך הנחה שאנחנו ציבור צרכני התקשורת המטומטם ביותר בהיסטוריה. האמת? מעליב.
נחצה כאן קו אדום, אבל צריכים למשוך את הגבול הזה קילומטרים רבים אחורה – לא למקום שהוא היה בו לפני ההתנצלות, אלא למקום שבו רצינו שהוא יהיה ביום הראשון שלנו כעורכים וכתבים. למקום שבו הבנו שאם אנחנו עורכים תוכן עיתונאי, ומשגרים אותו לעשרות אלפי קוראים מדי יום – כנראה שהגשמנו את החלום ואנחנו עיתונאים. עכשיו נשאר רק למלא את התואר הזה בתוכן.