מחברים לשעבר, דרך השאיפות שלנו בחיים ועד לגודל החזה של כל אחת מאיתנו. על הכול דיברתי עם צמד חברות חדשות שלי בשיחה השבוע. סיפרתי להן על החשש שלי מהקמת משפחה, הן סיפרו לי על הדברים שמרגשים אותן, על גברים ותיבלו ברכילות על אנשים שכולנו מכירות - ההוכחה המובהקת שמה שנשאר בשיחה שייך לשיחה, ושבמידה מסוימת אנחנו כבר סומכות אחת על השנייה. אבל למרבית ההפתעה הנושא שהכי התחרטתי שדיברתי עליו, ושמעורר בי מאז הכי הרבה אי נוחות, היה כששלפתי את המספר.
לא, אני לא מדברת על כמות הגברים (רק אחד, בן זוגי היקר, לפניך לא היה אף אחד, כמובן), אלא על המספר המופיע בתלוש המשכורת. כן, בעיצומה של השיחה, וכדי להוכיח נקודה, נאלצתי לשבור את הטאבו הגדול מכולם ולספר להן כמה אני מרוויחה.
למה התרגלנו להסתיר את פרט המידע הזה כל כך? בזמן שבו פרטיות כבר לא נראית כמו ערך משמעותי כל כך, זמן שבו כולנו חושפים הכול כל הזמן ונהנים מזה, המידע הכספי שלנו נותר שמור מכל וכל. לו היינו כולנו מסתירים הון ואוצרות, ושומרים על סודיות בתוקף הענווה, או כדי שלא יעוטו עלינו מבקשי נדבות בכל מקום, הייתי משלימה עם זה. אבל הגם שאני מרוויחה סכום נאה לגילי, הוא עדיין לא מתקרב למה שאפשר לקרוא לו "מנקר עיניים".
הכול באשמת אותו אחד שאין תרגום מוצלח דיו בעברית כדי לתאר אותו: The Man. נכנה אותו "האיש", אבל אולי "המערכת" היא מושג מתאים יותר. לאותה מערכת יש אינטרס מובהק שנישמר איש איש לכיסו. זה מתחיל במשרד, שבו ברגע שתגלה פערי שכר בינך לבין עמיתך, תרצה מיד לפעול לשוויון אבל זה מרחיק לכת עד פערי השכר בין גברים ונשים, שהפתרון המטופש להם הוא פשוט להעניק לנו הנשים נקודת זיכוי במס הכנסה, כאילו אנחנו זקוקות לנדבה ולא לשוויון מהמעסיקים.
זה מידע שחשוב לדעת גם כשאת מקשקשת עם חברותייך שעוסקות באותו תחום, כדי לדעת מה מחכה לך ביום שבו תחליטי להחליף עבודה, וזה חשוב לא פחות כשאת רוצה לדעת איך מתפרנסים בתחומי עיסוק אחרים. אם כך, בעוד שלמערכת אין שום דבר להרוויח מהשיחות שלי על המשכורת, לנו האנשים הפרטיים אין שום דבר להפסיד.
אף שלפעמים אני חושדת בעצמי, אני די משוכנעת שלא שלפתי את המספר כדי להשוויץ, אלא כדי להראות את אי ההוגנות. ואם מי מחבריי רוצה להצר עינו, שיהיה לו בכיף. אני מרוויחה סכום נאה, ובן זוגי מרוויח סכום קצת פחות נאה, אבל הוא עדיין עובד עשרות אלפי שעות בשבוע לפחות, וקורע את ישבנו הנאה בשביל להכניס עוד כמה אלפים לקופה הביתית. האם אנחנו מצליחים לחסוך מספיק כסף כדי להקים בית בישראל? חד משמעית לא. זה נראה רחוק שנות אור כלכליות מאיתנו, אפילו שאני בת 27 והוא בן 34.
אני רוצה להגיד לכם כמה אני מרוויחה, כי אני יודעת שחלקכם עובדים הרבה יותר קשה ממני ומרוויחים הרבה פחות. למרות זאת גם אתם וגם אני נמצאים באותה הקלחת. זה לא עוני, זה מחנק וחשש מהעתיד. אני לא רוצה לגלוש למחוזות המחאה החברתית, שהפכה לנדושה, כי אם לחיים של כל אחד מאיתנו. תתמכו בשינויים שהשמאל החברתי חותר אליהם או לא, אם לא קוראים לכם טראמפ או אריסון, אתם כנראה גם חושבים שבע פעמים לפני שאתם יוצאים מהבית, מחשש שזה לא ישתלם לכם כלכלית.
אומרים שלהכיר בבעיה זה צעד ראשון בדרך לפתרון, אבל כיוון שחינכו אותנו שדיבור על כסף הוא מגונה וחצוף, לעולם לא נעשה את הצעד הזה ונתחיל לדבר על המשכורות. שתפו את החברים בתנוחות האהובות עליכם, גלו להם את כל המשקעים שאתם מחזיקים כנגד ההורים שלכם, וברברו על מצבכם הבריאותי. אבל על כסף? נראה שיש דברים שהשתיקה כבר מתחילה להיות לא כל כך יפה להם.
>> הטור הקודם שלי: חיי הלילה של ישראל מבאסים
>> גם לסופרים מגיע להרוויח שכר הוגן