אני מודה לכולם על הכוונות הטובות, אבל יום האישה הוא לא יום החג שלי. במקרה הטוב הוא סתם שמונה במרץ על לוח השנה, במקרה הרע הוא יום זיכרון שבו אנחנו מציינות את כל מה שמשאיר אותנו מאחורה במרוץ לשוויון. ולמה אנחנו לא מצליחות להגיע במרוץ הזה לרמה שווה ליריבינו המר הגברים? פשוט כי אנחנו לא רצות מהר מספיק. אנחנו עצלניות, אנחנו נהנות מהיתרונות שהשוביניזם מרעיף עלינו, ואנחנו לא מסכימות לוותר על הנוחות שבלהיות אישה.
אם ביום האישה הבינלאומי את מבקשת מבן זוגך שיקנה לך פרחים וחוגגת בספא עם החברה הכי טובה בזמן שאתן מדברות במבט חמור סבר על גליאנו - את מפספסת הכול. אם יום שידורים נשי ברדיו מורכב מנשים בלבד, בחסות החברה שתבטיח לך הסרת שיער מלאה, אין בכך כל טעם. למען הסר ספק, גם אני שומרת על רגליי חלקות, כותבת על אופנה בתשוקה רבה ואין לי עניין בסרטים של ארנולד שוורצנגר. אבל ביום האישה הבינלאומי הייתי מעדיפה לא לקדש את ההבדלים המהותיים בין גבר לאישה - כי אם להילחם על אילו שנובעים אך ורק מתפיסות שגויות ומזעזעות.
קחי למשל את הדרישה שמעולם לא הצלחתי להבין, שגבר ישלם עלייך בדייט ראשון. רוצה להיות אישה עצמאית? תוציאי את הארנק ותפסיקי להתבכיין. שניכם אנשים עובדים, אין שום הצדקה שהוא זה שיצטרך לשאת בנטל. ובפעם הבאה שאת מקבלת את חצי נקודת הזיכוי במס הכנסה, תנסי לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שנכנסת לבוס שלך ואמרת לו שמגיע לך יותר. אולי תתחילי להילחם על מה שמגיע לך ולא לנסות לקבל אותו בעקיפין?
המאבקים הפמיניסטיים שצועקים על כל שטות, שדורשים רק את הזכויות אבל שותקים כשאנחנו לא מקבלות גם את החובות שלנו, רק מזיקים. הם מזיקים לי כשאני אומרת בקול "אני פמיניסטית". כי אני רוצה שוויון אמיתי. אני רוצה לדעת להחליף את הגלגל במכונית, לעבוד קשה יותר, לא לקבל את הזכות לצאת בשלוש כל יום מהעבודה כדי לאסוף את הילד מהגן, ולעשות את המאמץ של להתחיל עם גבר בעצמי.
"אשת קריירה" זה יותר גרוע מ"כוסית"
בעולם מתוקן, לא תרימי גבה כשתשמעי על ההיא שניצלה רק שלושה חודשים בחופשת הלידה בלי להאריך אותה. את לא תתפלאי אם האם הטרייה רוצה לחלוק את חופשת הלידה עם בעלה, ולא תהיי זו שאחראית במשרה מלאה גם למשק הבית וגם לעבודה. בעולם מתוקן המונח "אשת קריירה" ייחשב מגונה יותר מ"כוסית" המושמץ, שכן הוא טומן בחובו את העובדה שאת צריכה לבחור מה להיות - או אשת קריירה או אימא. המקסימום שתוכלי לעשות הוא ללהטט בין שתי המשרות המלאות האלה, ולחסוך בהנאה או בשעות שינה. ועייפות, להזכירך, עושה קמטים.
אמא שלי עבדה קשה על ה"קריירה" שלה. היא הייתה חוזרת הביתה בשעות מאוחרות, ובעת צרה הייתי מתקשרת לאבא, שהיה גם זה שהכין לי כריכים לבית הספר. מעולם לא הצטערתי על הימים שבהם חזרתי לבית ריק, או על חברתה הנעימה של עוזרת זו או אחרת. הייתי חשה פספוס נוראי אילו אמי הייתה צריכה להקריב את כל מה שהיא הגיעה אליו רק כדי שאני אוכל לקבל מנת אורז חמה לשולחן, במקום חלילה לחמם לי במיקרוגל.
אז אם אתן חוששות שהילדים שלכן ייצאו דפוקים כי נשארתן בעבודה עד מאוחר, תנו לי לחדש לכן - רוב הסיכויים שהם ייצאו דפוקים בכל מקרה. לכל אחד יש תלונות, וחיים עם אישה ממורמרת עשויים היו להפוך אותי לממורמרת הרבה יותר. כשבגרתי מצאתי את זה מאוד משונה שמודל המשפחה שלי הוא החריג - לא הבנתי מדוע לא כל האבות עושים כביסה, ולמה אם אמא שלי לא מבשלת אני נחשבת מוזרה. היום אני מבינה, שהכול בגללכן.