הערב רף היציאות וחיי החברה של לא מעט אנשים יתייצב פחות או יותר על אפס לשלושת החודשים הקרובים. הסיבה? עין גדולה ותזזיתית שעוקבת אחרי כל דבר שאנחנו עושים. שזה בעיקר לשכב על הספה ולצפות בערוץ 20. או לתלות כביסה מול ערוץ 20. או לשטוף כלים בפרסומות שבין לבין השידור הערוך בערוץ 2.
תרצו או לא, תקופת "האח הגדול" בישראל הפכה לתופעה בפני עצמה, כאילו יש חמש עונות בשנה ולא ארבע: אביב, קיץ, סתיו, חורף מדומה ו"האח הגדול". עם הנץ הטיזרים הראשונים לעונה החדשה, רחש של התרגשות עבר בקרב חוג מכריי מכורי הטלוויזיה ובקרב משפחתי הגרעינית, שבמהלך העונות הקודמות נהגה לאכול את ארוחות ערב שבת בשני שולחנות שונים ובמספר אורחים משתנה: שולחן אחד עשוי עץ אמיתי ומלא במאכלים נדיבי ריח, שולחן שני עשוי פיקסלים, מוקף באנשים שאף אחד מאיתנו לא מכיר אישית אך הפך להיות בשר מבשרנו במהלך השבועות האחרונים.
זכרונות מאחמדינג'אד
למה אנחנו כל כך אוהבים את "האח הגדול"? בעיקר כי התוכנית הזאת כבר עברה ממד מעבר להיותה תוכנית טלוויזיה. היא סוג של אורח חיים שאנחנו מאמצים בחום אל חיקנו: סוף סוף יהיה לנו על מה לדבר עם הבוסית המנוכרת בחמש הדקות המביכות של לפני ישיבות הבוקר, עת נקלענו איתה לחדר הישיבות ואין לאן לברוח. גם תלישת השערות מרגלינו אצל המורטת תהיה נסבלת יותר כיוון שתוסח בידי דיון על הריב על הבננה האחרונה מאתמול, או על הזוג החדש שעושה את צעדיו הראשונים מול המסך, זה שבקרוב קטעים מצונזרים שלו, שצולמו בראיית לילה מתעתעת, יציפו את הרשת ואת פייסבוק למשך שנה. הדקו את החגורות, הנה זה שוב מתחיל. ככה זה היה בשנים קודמות ולא מסתמנת רגיעה.
לעולם לא אשכח את גמר "האח הגדול" הראשון, בו נרשם כינוס היסטורי של תשע בנות בדרגות היכרות שונות שלא הביטו אחת לשנייה בעיניים אפילו פעם אחת משך כל השידור, בעיקר כי הן היו עסוקות בלסמס לשפרה. בשנה שעברה נצפה הגמר הגדול אצל חברים בעלי מכשיר יס מקס, שהחליטו להיות מנומסים ולחכות לכל המאחרים למיניהם עד שיועילו בטובם להגיע: ארבעים דקות שלמות אחרי תחילת השידור התחלנו בצפייה, לא לפני שהרמנו ברביקיו לתפארת ושתינו כמה בקבוקי קאווה, והכל תוך הדממת הסלולריים כדי שלא יהרסו לנו את רגעי השמחה עת אלירז נתן בראש לסער שיינפיין, שבאותם ימים היה מאוס עלינו כאחמדינג'אד הלרלרן. ואני כבר לא מדברת על עונת ה-VIP המופלאה, בה גילינו לראשונה שדודי מליץ הוא דווקא הכי לא טוי בוי אלא מלח הארץ, פיקציה שהחזיקה בדיוק עוד שלושה שבועות אחרי הגמר.
גילטי פלז'ר מענג
החל מהערב חבורת אנשים זרים לחלוטין יהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, ותוך זמן קצר נדע עליהם הכל: העדפות ביקיני, נטיות מיניות, אהבות, שנאות ופילוסופיית חיים. ה"אני מאמין" שלהם יהפוך לשיחת היום, הבגדים שילבשו באירוע הכניסה לבית יונצחו במוחנו לעד משל היו שמלותיהן חורכות האישונים של עינב בובליל ומעיין חודדה, כל אחת בעונתה, ואת הטוויסט הראשון של העונה נקבל ברטט ששמור לאירועים אינטימיים בהרבה.
"האח הגדול" הוא אירוע חברתי, גילטי פלז'ר מענג וריאליטי במיטבו. אפשר להתווכח על תרומתו להתפתחות הקוגנטיבית שלנו, אבל כל עוד זוכרים שמדובר בבידור ממכר ולא בתוכנית הלימודים החדשה של ילדי ישראל, מה שנשאר זה כיף טהור ואסקפיזם מוחלט. ואוי, כמה שאנחנו צריכים כזה דבר.