"אני לא רוצה לגמור בדלות כמו המשורר דוד אבידן", אמרה בסוף השבוע אורלי קסטל-בלום. בכך היא גילתה לנו עובדה חשובה ועצובה - סופרים בישראל אינם מצליחים להתקיים בכבוד. התגובות לא איחרו לבוא, בין היתר של שרת התרבות לימור לבנת ושל אבי שומר, מבעלי צומת ספרים, אבל הן לא יותר מתשובה רפה למצב. עם כל הכבוד מחד למדינה (השרה לבנת) ומאידך לשוק הפרטי (אבי שומר), הם לא יביאו את השינוי מעצמם. אנו זקוקים למאבק עיקש של היוצרים על הביטחון התעסוקתי שלהם ועל עתיד התרבות בישראל.
אבי שומר טען שהיחידים בתחום התרבות שלא מצליחים לחיות הם סופרים ואמנים, והצהיר שהמדינה צריכה לדאוג לסופרים כמו שהיא דואגת לתיאטרון ולקולנוע. הוא הבטיח לעזור לקסטל-בלום כמקרה פרטי, ולהעביר לה תמלוגים ישירות מהרשת בכדי לסייע לה. אבל את הבעיה הכללית (או חלקה) הוא גלגל על הוצאות הספרים, שמעדיפות להעניק שכר גבוה יותר לסופרים אחדים על פני סופרים אחרים.
יפה ששומר מבקש לסייע לאורלי קסטל-בלום, אך הוא לא שה תמים. אחרי הכל צומת ספרים היא שותפה של הוצאת הספרים כנרת זמורה-ביתן דביר. הסניף הראשון של הרשת הוקם ב-1996, והיום היא כבר חולשת על יותר מ-35 אחוזים מהשוק, עם מחזור של מאות מיליוני שקלים בשנה. על ידי ריבוי מבצעים, הוזלת מחירים וחיבור בין הוצאה מרכזית לבין רשת חנויות, צומת ספרים דחקה את ההוצאות האחרות ואת החנויות הקטנות.
אבל נעזוב בצד את התחרות העסקית, ונחזור לסופרים. כמו שכתב ח"כ ניצן הורוביץ על חוק הסופרים, אותו הוא מקדם: "מכירה במחירים נמוכים פוגעת ישירות גם בסופרים, אשר מקבלים את שכרם כאחוז ממחיר המכירה לחנות הספרים בה נמכר הספר לצרכן, ולא מהמחיר המומלץ, תוך שנמנעת מהם האפשרות לערוך מעקב על הסכומים המגיעים להם, באשר אין כל יכולת לתת מענה חד משמעי לגבי המחיר בו נמכר ספרם". נראה שמאבי שומר, וחבריו מחנויות הספרים, לא תבוא הישועה לסופרים.
אל תסמכו על לימור לבנת
שרת התרבות לימור לבנת אמרה בתגובתה את כל הדברים הנכונים. היא אפילו ציינה שתילחם בחיבור הקלוקל שבין הוצאת ספרים לבין רשת ספרים. אני מקווה שהסופרים והמשוררים לא יסמכו רק על תגובתה אלא יילחמו על החיים שלהם, שהרי לא צומת ספרים ולא כנרת זמורה-ביתן דביר יוותרו בקלות על העוצמה הכלכלית שלהם.
הרי התגובה של לבנת הינה היתממות. גם אם נאמין לרגע לפוליטיקה המקומית, נוכל לראות כבר את הסדקים בסירוב שלה להקים קרן תמיכה ביוצרים נזקקים. דרכי פתרון לא חסרות - רק לדוגמא, הבמאי דורון צברי הציע בזמנו שהמדינה תתמוך, דרך ועדה דיסקרטית, בכמאה יוצרים בסכום של 5,000 שקל בחודש. בסך הכל שישה מיליון שקל בשנה, סכום זניח מתקציב התרבות. עכשיו זה הזמן הדחוף לסייע, לפני שנגלה עוד יוצרים אהובים שנותרו להינמק בדלותם. אחרי שהתרבות הופרטה בישראל, השרה לבנת מבקשת להתנער מהאחריות לסופרים ולמשוררים המופרטים ועתידם הלוטה בערפל.
אך הביקורת שלי על השרה לבנת רחבה יותר. התרבות לא צריכה להילחם על פרוטות, ואסור לה להסכים לתקצוב הקיים. ד"ר דיתי רונן, יוצרת וחוקרת בתחומי מדיניות תרבות, גילתה במהלך מאבק המשוררים שתקציב התרבות עומד על פחות משני פרומיל מהתקציב השנתי. רק לשם השוואה, ההמלצה למדינות מתפתחות עומדת על 3% מהתקציב (9-10% למפותחות). כששרת התרבות באה לכאורה לעזור, היא צריכה לדבר קודם כל על הקצאת משאבים לשוק כולו, ולא רק על העברת פירורים מצד אחד לצד השני. אחרת עם הספר ימצא את עצמו במדינה עם בידור אבל ללא תרבות.
גילוי נאות: מתי שמואלוף חבר בוועדת ההיגוי של מאבק המשוררים