הנוסטלגיה חוזרת לחיינו בדמות יצירות, להקות ומופעים שחוזרים, כמו סיאנס כושל, משנות השמונים והתשעים אל ימינו. היצירות, כמו רוחות רפאים, חסרות הקשר לחיינו. אנו לא יכולים לעכל אותן, הן לא עונות על צרכינו בשפה חדשה ואלימה יותר. אך בכל זאת המפיקים הצבועים ורודפי הבצע רוצים להכנס לנו לכיס, אין לה בושה או יכולת תרבותית להביא דבר חדש. הכי קל למחזר, ולהעלות גירה עם יצירות עבר, מבלי שיעברו את האדפטציה הנכונה. הנה מספר דוגמאות של ניצול נוסטלגי ציני שמגיע כדי לחזור ולשחזר את תהילת העבר ורדיפת כספנו המועט.
מאמי, מאמי, מאמי, מאמי די
התבשרנו שאופרת הרוק "מאמי" עולה שוב ב"צוותא" ערב הבחירות. במחזמר אנו מקבלים הצצה לאונס של עיירות הפיתוח המזרחיות בידי הפלסטינים, ואונס בכלל. את הפזמון כולם זוכרים: "מאמי יא מאמי / תפתחי את הרגלים / לשבעה מדוכאים / שבעה פלסטינים / עשרים שנות כיבוש / יותר לא נמתין / בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין".
ואולם, האם באמת אפשר להעלות את היצירה בימינו, ארבעים שנה ויותר לאחר שהכיבוש ממשיך. ואם כבר מעלים את היצירה איפה דמותו של המחזאי הלל מיטלפונקט האשכנזי שמביא את הסיפור המזרחי והפלסטיני ביחד ומעמיד אותם אחד מול השני. מדוע הנפתלי בנט, אותו מודל משופר יותר של נתניהו לא יכול להיכנס עם הפרצוף הלבן שלו, שיבטיח להחזיר את פלסטין לירדן ולשכלל את מדיניות הממשלה. לא. יותר קל להחזיר את הסיסמה המפגרת של "התנחלויות במקום שכונות" כאילו לפני הכיבוש האשכנזים היו רודפי צדק ושיוויון ונתנו למזרחים וערבים שיוויון מלא בתוך גבולות ישראל.
מדוע לאנוס את הדמות שגילמה מזי כהן עוד פעם, הרי ניסיתם כבר להעלות האופרה עם אורית שחף (סולנית "היהודים") והקהל לא קיבל אותה בהצלחה כבירה כמו בהפקה הראשונה של "מאמי". והאם יש תחליף היום לחדשנות, שוליות ורעב של יוסי אלפנט ז"ל ואהוד בנאי והפליטים שיצרו את המוזיקה למאמי בשנות השמונים.
עד התהום, עד "הקצה"
תוכנית הרדיו האלטרנטיבית "הקצה" הכריזה על סגירת שנת 2012 והצבעה למצעד המאזינים שבו הם בוחרים ומשפיעים ואולי זוכים גם בפרסים. נכון, גדלנו על המצעדים של רשת ג', גל"צ ועד לתוכניות הטלוויזיה של "עד פופ". בתקופה של שנות השמונים זה היה אולי נכון. אבל עם הכניסה של שנות התשעים ועד לימינו אנו מחפשים גישה אחרת שחושבת על מוזיקה כעל יצירת משמעות ולא יצירה של רייטינג.
תוכנית הקצה שקמה כאלטרנטיבה לתוכנית הרדיו בגל"צ. כזכור מנהל תוכניות הרדיו בגל"צ הוריד את התוכנית מלוח התוכניות בינואר 2012. תחנת הרדיו של "הקצה" קמה כאלטרנטיבה לרדיו הממסדי. היא עשתה שימוש ברשת בכדי לסמן את העצמאיות של מנהליה. אך מתברר שיותר קל לחקות את המודל הישן מאשר להמציא מודל חדש. יותר קל לחזור ולעסוק בשטות הזאת של המצעדים מאשר להמציא כלים חדשים. ואני שואל בשביל מה? ובשביל מי? ומהי האלטרנטיביות שמאמצת בעצם את מסד הידע והמחשבה של הגוף שמולו אתם מתמודדים ומתחרים ומבקשים להציב אלטרנטיבה – כלומר שינוי.
כנראה שעדיין הדור הצעיר בשדרני הרדיו לא הצליח לדמיין עולם ללא קפיטליזם. ואני לא מתפלא, כי אותו דור חדש שמתנגד לדור הישן, הוא זה גם שהתחנך לרגליו. קוואמי, תתעוררו שמה ב"קצה". עזבו אתכם ממצעדים, תביאו לנו מודל אלטרנטיבי באמת.
הגראנג' מתקמבק על חשבון האיכות
הנה זה מגיע ובא הקמבאק, הצרה הצרורה של המוזיקה המודרנית. אותן להקות שנמאס להן לנגן ביחד, חוזרת אחרי עשור או שניים בכדי להלהיב את קהל המאזינים שלהם, ולשחזר את תהילת חשבון הבנק שלהם ביחד.
סאונדגרדן וכריס קורנל הוציאו אלבום חדש Been Away Too Long. נכון, סאונגרדן נעדרו במשך זמן רב, ולמרות שהצליל של הלהקה לא השתנה, אין הצדקה למוזיקה שלהם לחזור. הם היו נכונים בעידן של הניינטיז, כשארה"ב חוותה נסיגה עצומה אחרי העשור של רייגן בשנות השמונים.
עכשיו זה נשמע חיקוי, שכפול, ובשביל מה? האם באמת היה חסר להם כסף, או אהבה מהקהל. הרי אנחנו אוהבים אותם עד היום ושומעים בפליאה את האלבומים. לצערי, בוא נאמר את האמת, קורנל כבר לא יכול לקרוע את האוזניים. ואני לא בטוח שהמרקם הפואטי שהם כתבו יכול לענות על מה שקורא איתנו בעידן החדש. נירוואנה יכולה להציב את פול מקרטני (שבזכות הניתוחים הוא נראה צעיר ממני) מהבוקר עד הערב במקום קוביין והוא לא יתקרב לרגע לניצוץ האמת של הצלוב בעולם הרוק.
_b.jpg "כריס קורנל שוני (צילום: רועי ברקוביץ')")
אמנם לא מזמן כל חברי נירוואנה והמפיק בוץ' וויג היו באותו אולפן בהקלטות אלבומם האחרון של הפו פייטרס. אך אי אפשר לחזור ללא קוביין. זה פשוט לא יעבוד. הוא הביא את החזון של נפשו המיוסרת ואת זה אי אפשר לשכפל.
ולא הרחבתי על הבושות של אקסל וגנז-אנד-רוזס, על הארכות השיער של בלק סאבאת שחוזרים להופיע ב-2013, הפאתיות של סקוט ויילנד שיוצא ונכנס מ"סטון טמפל פילוט", הסולן העלוב של אליס אין צ'יינס ועוד.