לפני מספר ימים קראתי בפייסבוק של מיכה שיטרית את הסטטוס הבא: "אני לא יודע לערבב צבעים כמו (יאיר) גרבוז, אבל את המפות ואת ההיסטוריה של בקעת ים המלח, החל מתקופת בית שני ועד ימינו אני מכיר ויודע. אי לכך אני מופיע בים המלח בלב חפץ ובדעה צלולה".
במה מדובר? קבוצה של אמנים ואנשי רוח יזמו חרם על פסטיבל "אהבה" בים המלח, בשל קיומו בהתנחלות מצפה שלם. הגבתי בפייסבוק של שיטרית: "מיכה, הלוואי וידענו את ההיסטוריה הפלסטינית". לא ביקשתי לריב, רק רציתי להזכיר לאותו אמן אהוד שאת מילותיו אני משנן באפילה פעם אחר פעם, כי אי אפשר להיות חד צדדיים. כמובן שהתגובות בשרשור לא איחרו לבוא, כשרובן תמכו במיכה ובודדות בי.
המציאות בישראל תמיד מדהימה אותי. אנשים מוכנים לחיות בצד טירוף מלחמתי, אך לא מוכנים להסתכל למציאות בעיניים. בדרום נורים טילים מאוכלוסיה פלסטינית שנמצאת תחת סגר. הכיבוש בשטחים ממשיך, ומעדויות שוברים שתיקה אנו מגלים את המחיר האלים שלו. כדי לשבור את מעגל האֵימה הזה, עלינו להכיר גם את המציאות כפי שהיא נראית בעיני הפלסטינים.
היוזמה של החרם מציעה התבוננות אחרת במציאות. מדינת ישראל הקימה יישובים בתוך השטח הפלסטיני שנכבש במלחמת ששת הימים. היישובים הקימו משקים. החברות שהוקמו לצד המשקים הביאו רווחים עצומים. אבל היום עלינו לסגת. עלינו לחשוב על הגבול שעובר בינינו לבין הפלסטינים, שהוא לא רק גבול לאומי אלא גם גבול כלכלי (כדאי לקרוא על כך באתר "מי מרוויח מהכיבוש").
דין מצפה שלם כדין אריאל
סיום הכיבוש מתחיל בפעולות סמליות, כמו החרם שהציעו אנשי הרוח והאמנים על הפסטיבל בים המלח, וממשיך בשיחות שלום והכרה באחרוּת. הרי במהלך ההופעות בהתנחלות מצפה שלם לחופי ים המלח, אף אחד לא יזכור את ההיסטוריה הפלסטינית שכל כך קרובה לרגליו. אף אחד לא ירצה לדעת שחברת AHAVA, שהמוצרים שלה נמכרים בכל רחבי העולם, בעצם קמה על המלח הפלסטיני. אבל אזור מצפה שלם כולו הוא חלק משטח פלסטיני, שישראל כבשה ב-67. במילים אחרות, מצפה שלם הוא התנחלות. כן, בדיוק כמו איתמר, קרית ארבע ואריאל.
אז בפסח הקרוב, האמנים ישירו מול ים המלח על הכאב הישראלי - זיכרון השואה של פוליקר, הפיוט החברתי של אהוד בנאי, הראפ הפוליטי של הדג נחש והתוגה האורבנית של שלומי שבן - בלי לחשוב על הכאב הפלסטיני. חלקם אולי יקפיצו את הקהל השמח, אבל איך אפשר לשמוח בישראל של ימינו? עלינו לזכור מהו הגבול של 67, ולא לחצות אותו זו הדרך היחידה שאני מכיר.
כנראה שרוב הטוקבקים לא יסכימו איתי. בטח יהיו את אלה שיגידו שאני מתגורר בתל אביב אז אין לי זכות דיבור. אז אני חיפאי שמתגורר בתל אביב, ומבחינתי שתיהן צריכות לעמוד במבחן ההיסטוריה הפלסטינית. לא כי אני חושב שהציונות והפלסטיניות ישמידו זאת את זאת. דווקא כי אני חושב שלימוד ההיסטוריה הפלסטינית לצד ההיסטוריות האחרות באיזור יוביל לתובנה. ואז גם אולי אוכל לקרוא אצל ילדי מיכה שיטרית סטטוסים אחרים בפייסבוק.