הפחד של התלמידים שלי היה גם מחויך וגם חרדתי. הם גם צחקו על סוף העולם והמשמעויות של התאריך הזה לגבי עולמם וגם פחדו מאוד. משהו בתוכם רצה לחיות, לנגוס בחיים, לאסוף חוויות, להתבגר לתוך העולם החדש והמופלא שעומד בפניהם.
כולנו מבינים שהפחד מסוף העולם, לפי גירסת המאיה אינו רק פחד מכיליון והשמדה המונית. הפחד הזה הוא קודם כל תופעה עולמית שמאחדת מיליארדים. החיבור הזה בין היסטוריה קדומה לימים עכשוויים כבר חלף מעלינו עם המעבר לשנת 2000 שבו גם שמענו נבואות קשות על סוף העולם.
כיצד האנושות במאה העשרים ואחת יכולה לדמיין שברגע אחד היא תיעלם. פשוט מאוד, הדתות כולן בנויות על ההבטחה שעולמנו הוא רק מסדרון שייקח אותנו אל עולם חדש, בין אם זה לעולם הבא היהודי, לרגע שאחרי ארמגדון של הנוצרים, לגלגול הבא של הבודהיזם.
הנערים והנערות צדקו, בהרגשתם, החיים שלנו תלויים על בלימה. הנה רגע והם נעלמים. המציאות הזאת סביבנו היא חלום שיתפוגג ברגע, מישהו יעיר אותנו ועולם שלם יחזור לחשיכה. מדהים לראות ששום טכנולוגיה, או מדע לא יכולים לעקור, לסרס ולהחליף את הפחדים הכי קמאיים שלנו. לא. הפחד הזה לא ניזון מתבונה רציונאלית, הוא תת קרקעי, וזורם מתחת למודע, כמו זרם הלבה מתחת להר הרגע.
ובכלל איך נראה פחד מסוף העולם? אם היינו צריכים לתת לו דימוי או מטפורה, או אם היינו רוצים להחזיק אותו ביד ולהראות אותו לעולם. ובכן, אחת מהתעלומות הגדולות, שלכאורה הוסברו בידי המדע, הוא קיומו של כדור הארץ בתוך מערכת של כדורים אחרים, שתלויים בתוך חלל, בין מערכות כוכבים אחרות. ובין כל החלל הזה שום אורח מעולם אחר לא בא לבקר, אפילו לא התקשר. אנחנו לגמרי לבד, על כדור שמוקף בחלל. מה זה החלל הזה. ובכן הוא דימוי מצויין לפחד המקיף אותנו, לאי ידיעה, לסופיות של בני התמותה. איננו יכולים לוותר על הרחם של מערכת החלל ואיננו יכולים להבין את מי השפיר הריקים האלו שמקיפים אותנו ומדוע יש לכל תאריך תפוגה. וכשנתפוגג, האם הסתיימנו לגמרי. נולדנו אל הריק ונמות אליו.
המציאות יותר מפחידה מבני המאיה
בכל זאת, מדוע הפחד הזה מסוף העולם, באמצעות תאריך עתיק, של תרבות עליונה ונכחדת כשל בני המאיה, הפך לרלוונטי לחיינו. איזה משמעות יש לתאריך הזה אם נרצה לחפש הקשר מלבד החשש, הדאגה והבהלה מפני חוסר ההיגיון הבסיסי בקיומנו. לדעתי אחת מה(מ)סיבות לאזעקת סוף העולם הנשמעת בחדרי הלב מסביב לכדור הארץ, תהיה בכל זאת ההתעוררות הירוקה.
אנו יודעים יותר מתמיד שמשאבי כדור הארץ הולכים ומתמעטים. שבקצב החיים המהיר שבו אנו חיים, אין לנו יכולת לשרוד. שבו אוכלוסיית העולם גדלה אל אבדון. דו"ח מדד כדור הארץ קובע כי: "טביעת הרגל האקולוגית של המין האנושי, המתבטאת ביחס בין צריכת המשאבים ליכולת של כדור הארץ לחדשם גורמת לכך שכיום נדרשים 17 חודשים על מנת ליצור את המשאבים שהמין האנושי צורך בשנה אחת. משמעות הדבר היא דלדול מתמשך במשאבים כמו יערות, דגה, וקרקע ראויה לעיבוד חקלאי". הצעירים מרגישים את החרדה ההולכת וגוברת מהעתיד לבוא ולכן נוכל להתייחס לקדחת סוף העולם כאזעקה ולא כרוחניות אקלקטית שאין מאחוריה שום עניין (כמו הבדיחות של וודי אלן, באמצעות הגברים האינטלקטואלים שמריצים דאחקות על בחורות שטחיות שמאמינות באסטרולוגיה).
המבט אל העבר העתיק, אל תרבות נדירה שנכחדה, הוא אותו מבט אל העתיד, אל תרבות נדירה שתיכחד – וזאת אני וזאת את, ואלו הם ילדינו: הנערים הנערות שלא הספיקו לטעום נשיקה ראשונה, לכתוב רומאן על השפה הייחודית של הדור שלהם ולראות ביחד עם הוריהם הופעה נוספת של הרולינג סטונס גם במאה העשרים ומי יודע כמה.