מאהל המחאה של דפני ליף וחבריה ריגש אותי. אי אפשר לתאר אחרת את התחושה – יש הרגשה שמהפכה מתרחשת באוויר. בוב דילן כתב על האווירה הדומה שהייתה בסוף הסיקסטיז: "There was music in the cafes at night / And revolution in the air". כך גם במעברת רוטשילד, יש מוזיקה של מחאה אמיתית.
אנשים שמסתובבים לכל עבר עם מגאפון, גברים בחליפות לצד צעירים עם ראסטות, הפוליטיקאים המבולבלים יותר (ועדת הכלכלה) וגם המפוכחים יותר (ח"כ חנין שהביא מסמך פעולה של נקודות ממנו למדתי רבות וח"כ הורוביץ שמתחיל להיראות כמו ראש העיר הבא של ת"א), כולם באו למאהל של בחורה אחת. בפעולתה יצרה דפני, בחורה שלא קשורה לשום אירגון (שמאל או אחר), את הדבר הנדיר כל כך בישראל – היא יצרה מרחב ציבורי קונצנזוסואלי.
צפצופי המכוניות החולפות וקריאות העידוד של הנהגות הראו שיש הסכמה גדולה בציבור, אבל לי הזכירו טוקבקים באינטרנט. נהגת אחת צועקת מהאוטו ״אנחנו לא זונות של המדינה״. זקן עולה לבמה לדבר, רגע לפני שחברי ועדת הכלכלה הגיעו עד לחום הבלתי נסבל של שדרות רוטשילד. הוא צועק במבטא יהודי-ערבי "תתעוררו ותראו מה עשו במצרים, ככה צריך גם להיות בישראל", ומקבל מחיאות כפיים אילמות. למה אילמות? הצעירים כאן למדו מהמפגינים במדריד להגיב לנאומים בתנועות ידיים: הרמת ידיים למעלה מחליפה מחיאות כפיים, איקס מסמל בוז וגלגול ידיים פירושו "חבר, אתה חופר". זה מדבק - בסוף גם אני מצאתי את עצמי משתמש בתנועות אלו.
המאבק החברתי גדול בהרבה ממישהי אחת שאין לה כסף לשכר דירה
המאבק הזה, בצורתו הייחודית, מביא תופעות שאנחנו לא רגילים לראות. הישיבה המשותפת של חברי הכנסת כרמל שאמה, שמאלוב-ברקוביץ', הורוביץ, וגלאון מראה על שינוי גדול, הפוליטיקה מיישרת קו עם צרכי הציבור. שלא לדבר על הריחות - לאפי מגיעים ניחוחות מנגל. הייתי במאות הפגנות בחיי, ומעולם לא ראיתי אנשים שעושים על האש. בינתים, מישהו צועק לח"כ שמאלוב-ברקוביץ שתביא את יצחק תשובה, היא הרי הייתה בחתונה של בנו, והיא עונה שהמאהל לא צריך את תשובה. הדיאלוג הזה מראה עד כמה המאבק לא מודע לפוטנציאל הפוליטי המהפכני שלו. אמנם אין פה מטרות ברורות, אבל יש באוויר אהבה, נתינה וקבלה.
כשהקשבתי לשיחות של דפני עם חבריה, הבנתי שאין דרך פעולה מובהקת. החברים עוד תוהים איך להתייחס לשורת הפוליטיקאים שצצים, ומתלבטים אם לעבור לדברים גדולים יותר מדיור או להישאר בתוך מחאת האוהלים בלבד. אבל המהפכנים הצעירים האלה עשו מה ששום אירגון לא הצליח לפניהם, אפילו לא מחאת הקוטג' – הם הצליחו לייצר תשוקה. נכון, המאבק והצרכים החברתיים הם הרבה יותר גדולים ממישהי אחת שאין לה כסף לשכר דירה, אבל אי אפשר לנתק דבר מדבר. המאבק כאן ועכשיו.
גם אם הצוות שמנהל את מחאת האהלים לא סגור על עצמו לגבי המטרות, הוא כבר השיג משהו אחד. התנועה הזה תחייב שינוי פוליטי. הסתכלו על הפנתרים השחורים, שעשו הפגנות ענק ב-72, עד שבאה מלחמת יום הכיפורים והשתיקה אותם. אבל ב-77 כבר באו המזרחים והליכוד והורידו את האליטה המפא"יניקית ששלטה עוד מימי העלייה השנייה. המכונית נוסעת, אפילו אם היא לא יודעת לאן.
אני רץ הביתה להתקלח כדי לחזור לרוח הזאת ולשאוב ממנה את הדבר שכל כך חסר במציאות הישראלית, והוא במילותיו של קלפטר "קצת דמיון חופשי". באמצעות דפני ליף וחבריה למאבק אפשר להאמין לרגע. תבחרו אתם במה להאמין.