"אירן, חיזבאללה וחמאס פועלים בגלוי להשמדתנו", נאם אתמול ראש הממשלה בנימין נתניהו ביד ושם. כנראה שאחרי עשרות שנים נשארנו עם מדינה יהודית פרנואידית, שרק מולידה אויביה. ביום השואה כמו ביום הזכרון כמו ביום העצמאות ושאר חגי המדינה אפשר להרגיש את הריקנות מביטה בך מכל עבר.
נתניהו הקביל בין היחס העוין למדינת ישראל בימינו לבין האווירה האנטישמית ששררה באירופה ערב השואה. משום מה הוא לא מקשר את היחס לישראל לבין פעולותיה בפועל בקהילה הבינלאומית בכלל (למשל היחס למשט או ההשפלה לשגריר התורכי) והיחס לפלסטינים בפרט (מצור, שנים של כיבוש, רדיפת ההנהגה הפלסטינית בתוך ישראל, אפליה ממסדית, דחיית פתרון בעית הפליטים, גניבת אדמות, הפיכת חצי מהנוער הערבי לאוכלוסיה מוחלשת מתחת לקו העוני).
"לנו, לבני העם היהודי, אסור להתעלם מלקחי השואה", אמר נתניהו. אבל הוא משתמש בשואה לצרכיו, את הלקח האוניברסלי מהשואה הוא לא לומד: "היום קמים עלינו צוררים חדשים ובעודם מכחישים את השואה הם קוראים להשמדת עמנו". נתניהו לא יזכיר כי השואה דורשת מאיתנו חשיבה אוניברסלית מכילה ולא הישענות על כוח הרסני. בישראל רוצים טריטוריה ליהודים בלבד, שמבוססת על דם יהודי ומשטר צבאי. הלאומיות היהודית הפכה את השואה לסיפור המוביל, אבל עיקרה את כל המסקנות שלה. בשואה מתו גם צוענים, הומואים, נכים, גרים, והם הופכים את השואה לסיפור היסטורי מצמרר, שחזר על עצמו גם בזמנים אחרים עם עמים אחרים.
נתניהו כל הזמן מערבב מוסר עם רדיפה: "לקחי השואה צריכים לשמש לנו מצפן ומפה בהמשך דרכנו. לקח חשוב ביותר הוא שאם מישהו מאיים להשמיד אותנו...". במקום לצקת מוסר ומשמעות ביהדות ובתרבות היהודית, נתניהו פונה לתרבות הצבאית ולפסיכולוגיה של הרדיפה. הרי היהודים היו קיימים כקהילות נפרדות לפני השואה. הפאשיזם חיבר את הקהילות האלה בכוח מצמרר. לכן אחד הלקחים מהשואה קשור למה שקורה כשהרעיון המדומיין של גזע הופך לאמיתי, ואת הרעיון הזה אנחנו צריכים לעקור.
צריך להוציא את הלאומיות מתוך יום השואה
במקום לקחת את הציונות המדינית או הרוחנית או התרבותית, ולבנות מתוכה רעיון לאומי הומיניסטי, ליברלי ורב-תרבותי - הציונות נשענת על טריטוריה אחת, שפה אחת ועם אחד. אבל מה לעשות, יש פה עוד עם, ויש יהודים שבאו מתוך תרבויות אחרות, ויש יהודים שבחרו לגור מחוץ לישראל, ויש יהודים שבחרו לגור עם נשים מעם אחר. ולא, הם לא מתבוללים, הם יהודים שיכולים להכיל בתוך התרבות שלהם יסודות של תרבות אחרת.
ומוסיף נתניהו: "האם העולם למד לקח זה? ספק בעיניי. האם אנחנו למדנו אותו? אני מאמין שכן". אבל לא, העם היהודי לא למד לקח. אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שהכנסת מרימה ועדות נגד התבוללות, כדי לשמור על טוהר הגזע? איך אפשר להסביר עסקים שקוראים לא למכור לערבים? איך אפשר להסביר מצור שהופך את עזה למחנה ריכוז? איך אפשר להסביר מצור של פקידי האוצר שהופך מיליוני עניים לרעבים מתמיד?
נתניהו מרחיב על האיום שקיים על ישראל: "האיום על קיומנו איננו תיאורטי. אי אפשר לטאטא אותו הצדה ואי אפשר לגמד אותו". אבל הוא לא משכנע אותי. רוב העם באיראן לא רוצה את שלטון אחמדינג'אד, וקרוב היום שגם שם נראה שינוי. אבל האם אנחנו מוכנים לשינוי הזה? האיום שלנו הוא תוצאה מהניסיון להדוף את השלום עם הפלסטינים והעולם הערבי, במקום להשלים עם מקומינו במזרח התיכון.
עלינו לפרק את טקסי יום השואה מתוך הלאומיות האתנוצנטרית, להכניס לתוכם את האחר ולהקשיב למסר האוניברסלי שנובע מהאירוע הנורא. ביום שנבין באמת את הלקח של השואה נוכל להביט ולהקשיב לזוועות אחרות שמתקיימות בקירבנו, והקשבה, יאמר לכם כל אדם זקן, היא החוכמה האמיתית של החיים.