אחת לאיזה זמן מוגבל צץ בעיתונות או ברשת וידויה של עוד זונה (לכאורה), המספרת (בעילום שם, אלא מאי) על חייה הנפלאים ועל ההטבות הקסומות הנלוות למקצוע שבו "בחרה". כמעט תמיד בווידויים הסמי-פורנוגרפיים האלה, שעמוסים בתיאורי אנאלי / אוראלי / אורגיות (לא בקטע סליזי, אתם יודעים, זה רק בשביל האותנטיות), הזונה מספרת על נועם ההליכות של הלקוחות, על נימוסיהם, על היחס המהמם שהיא זוכה לו בטיסות פירסט קלאס ברחבי העולם ועל מפגשים מיניים על גב מיטות אפיריון בפנטהאוזים במלונות חמישה כוכבים. ומה על הצד האפל של עולם הזנות? עליו לא תשמעו בטורים האלה. סרסורים? אין מילה כזו. סחר בנשים? לא בבית ספרנו. התעללות וסמים? פארדון, אתם מפריעים לי לשתות חלב עם עוגיות.
וכך היה גם ביום שישי האחרון, כש"אשת ליווי" פרסמה ב-Ynet טור תחת הכותרת "אני זונה. אני אוהבת את חיי ומודה לגורלי". שם, היא סיפרה על "בחירתה" בחיי הזנות וכמה פאן פאן פאן לה. פסדר.
אותה אשת ליווי התגלגלה לטענתה למקצוע העתיק בעולם באופן הכי טריוויאלי שאפשר לחשוב עליו. דרך אתר היכרויות נורמטיבי. וכך היא מספרת: "גבר בן 43 כתב לי: 'אני בן אדם עסוק. לא רוצה ללכת סחור-סחור. אאסוף אותך, ניסע למלון... בבוקר אחזיר אותך ותקבלי 300 דולר'". משם, הכל היסטוריה של מכוני ליווי יוקרתיים וחיים של זוהר בין סדינים של לקוחות "לבושים טוב. אינטליגנטים כאלה". מדבריה של אותה "אשת ליווי" משתמע שהיה לה זמן רב לבחון את השכלת הלקוחות, כנראה בשיחת חולין על תה מנחה ודיון פורה על כותרת העמוד הראשי של הניו יורק טיימז. היא בטח השחילה את זה בין האנאלי לאוראלי. כיף להיות זונה.
נתחיל מהמובן מאליו. למרות שעורכי המדור טוענים שאימתו את זהותה של הכותבת, כל הסיפור כולו נשמע, באנדרסטייטמנט, מחשיד. מצטערת, אבל לא נשמע לי סביר שגבר בן 43 שמחפש יחסי מין בתשלום יפנה דווקא לבחורה באתר היכרויות רגיל. אם מישהו היה פונה אליי עם הצעה כזו באינטרנט, הייתי סרה באופן מיידי לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריי, ומגישה נגדו תלונה על שידול לזנות, בצירוף הודאתו המודפסת. בום, חמש שנים בפנים. למה שמישהו שפוי ייקח את הסיכון הזה, בייחוד כשמכוני ליווי יש באינטרנט כמו פטריות אחרי הגשם?
עכשיו אפשר ללכת לזונה בלי נקיפות מצפון
אבל נניח שהסיפור אמיתי, ושבאמת מדובר בבחורה רגילה לחלוטין שהחליטה לבחור באופצית הזנות מבין עשרות אופציות תעסוקתיות שהיו לה. אז? אז יש לנו אחת ממיליון. זה עוד לא הופך את התעשייה ללגיטימית. סטטיסטית, יותר מתשעים אחוז מהעוסקות במקצוע הזה בישראל הן קורבנות סחר בנשים, שכלואות במכוני ליווי, נאנסות מדי יום ושאין להן אופציה לצאת מהמעגל הנורא. ומה לגבי עשרת האחוזים הנותרים? אוכלוסיות מוחלשות אחרות – נערות שסבלו מהתעללות מינית, מכורות לסמים, נוער הומוסקסואלי או טרנסג'נדרים. אלו הזונות השמחות שלכם. הידד. עכשיו אפשר ללכת לזונה בלי לחוש נקיפות מצפון.
בימים אלה תלויה ועומדת בכנסת הצעת החוק להפללת לקוחות זנות. אם היא תתקבל, תהא זו עבירה פלילית להיות לקוח של זונה, וסוף סוף הלקוחות יתחילו לפחד, ולא רק הזונות. דווקא בימים טעונים אלה בחרו ב-Ynet להביא סיפור בלתי מייצג על מצב תעשיית הזנות בישראל, ולחזק את הטוענים נגד החוק. דווקא בימים אלה הם בוחרים להציג סיפור, שבמקרה הטוב הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, ובמקרה הרע הוא מיופה בכמה וכמה רמות. דווקא כעת, הם נותנים ללקוחות האטומים להיתלות על אילנות מוסריים גבוהים ולהגיד שזה לא ניצול כי "הן בחרו בזה". כאילו שאם מישהו מאפשר לך לנצל את החולשה שלו זה הופך את אקט הניצול ללגיטימי.
דווקא עכשיו, הם מביאים רק צד אחד, וזניח, של המתרס, ומכשירים את שרץ הניצול והדיכוי של חלק הארי מן העובדות בתעשיית המין. טובים ורבים כבר אמרו ש"תזמון הוא בעצם הכל", ובמקרה הזה, צר לי להגיד, הטיימינג של "וידוייה של זונת צמרת - גרסת הלבנט", פשוט לא היה יכול להיות יותר גרוע.