לא הייתי ממליצה לאיש ללכת עם מכנסיים שנפרם חור במרכזן, ולא הייתי מבטיחה לו שהחור יתחבר חזרה מעצמו, כי גם אדיוט גמור מבין שסופן של המכנסיים להיקרע לגמרי, ובטיימינג הכי מביך כמובן. כבר למעלה מ-70 שנה אנחנו הולכים עם קרעים בחברה, וכולם עדיין מאמינים שאפשר לחבר משהו בלי מחט, בלי פעולה מכאיבה. אך אי אפשר.
אני לא סובלת את הקריאות האלו לפיוס, לחיבור, לשלום ואחווה. לא משום שאינני מעוניינת בכך, אלא משום שיש להן תוקף של נפיחה. מעולם לא הייתה להן באמת השפעה. הקורונה פרמה עוד תפר בין זרמים בחברה החרדית לאלו שמתחת לאלונקה. חוט אחרי חוט, מקום המדינה.
אני לא שונאת חרדים. נשבעת. תורתם אמונתם, אני מסכימה. אבל בא לי להתפוצץ מהפס העבה שהם שמים על כל מה שאני מאמינה כמו פתיחת חלק מתלמודי התורה של הרב קנייבסקי היום בזמן ששאר המדינה בסגר. אני שונאת לשלם משכר עמלי למי שלא עובד משל הייתי שפחה, אני שונאת את הישיבה שנפתחת בניגוד להנחיות כשאני בבית סגורה, אני שונאת את החתונות עם הרבנים שבגללן לא זכיתי להשתתף בחתונות של חברים, אני שונאת שתוקפים נשים, שוטרים וחיילים. אני שונאת שמנצלים אותי, שלא סופרים אותי, אני שונאת את הקלות הבלתי נסבלת שבה כל זה עובר בשתיקה.
ואני שונאת שאסור לדבר על זה. שונאת את מי שהצליח למתג את התסכול של כל כך הרבה אנשים כהסתה. האמת מכוערת ולא נעימה, ובשביל שקט עדיף פשוט לייפות אותה? אבל כמו חצ'קון עם מייקאפ: פחות מביך - עדיין רע. צריך לפוצץ אותו כמו שעשו בני העדה האתיופית אשתקד, בכנות מוחלטת, חסרת רסן, מדממת מכאב. הם שהביאו רוחות של שינוי לחברה הישראלית. לא מצג השווא לאורך שנים שעאלק כולם פה שווים.
כנ"ל עדות המזרח. בלי הקרב על הפלייליסט, בלי בעיטה בתחת לשד העדתי, בלי הבובלילים, המירי רגבים, הגרבוזים והקוטלרים, בלי כל העצבים, היינו משקרים לעצמנו עוד הרבה הרבה שנים. יש עוד אינספור דוגמאות - הקרב על מצעד הגאווה בכלל ובירושלים בפרט, מחאת המי טו שקצצה אגדות בחייהם דק דק, שינויים גדולים הם תוצאה של מאבק.
למה אנחנו משקיעים את כל האנרגיות שלנו בלטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, במקום לתת להן לצוף במלוא העוצמה? בואו נכיר בהן, ונוציא את המוגלה שהצטברה. אנחנו צריכים לריב, אנחנו צריכים להקיא את הזעם שנצבר לנו בבטן מבלי שישתיקו אותנו בתגיות של "שנאת חרדים". אנחנו צריכים להתמודד אחד עם השני, עם הטענות, עם הכעסים, ולהגיד את כל האמת בפנים.
אז "בואו מכות". לא באופן מילולי כמובן. בואו נהיה עם שמסוגל להחליף טענות, שמבין ששלום אמיתי בא רק אחרי מלחמות ושיש מלחמת אחים אחת שטרם הצלחנו למצות - יש שם עדיין מוגלה בערמות. המכנסיים מתפוצצים, תוציאו את המחט, נצטרך פה הרבה חייטים.